יום שישי, 23 במרץ 2018

מילד תפנוקים לילד הדחוי של השכנים - השבר הפלשתיני

החלטת החלוקה של 11/1947 הייתה הזדמנות פז לפלשתינים להקים לעצמם מדינה כמעט נקיה מיהודים, ולצידה מדינה "יהודית" שלפחות 40% מאוכלוסייתה ערבי. מדינה "יהודית"  כזו - לו הייתה גם "דמוקרטית" ספק אם הייתה שורדת. - נראה שהגיבוי המוחלט מהעולם הערבי וההתחייבות של מזכ"ל הליגה הערבית עבדל-רחמן עזאם לשגריר בריטניה בקהיר ,בתחילת 12/1947, " אנחנו נטאטא אותם (היהודים)  לים" נטעה בערביי 48 את התעוזה להמר על הכל ואת הביטחון בהצלחתם בחיסול המיזם הציוני.  עד היום רק מעטים בחברה הפלשתינית מעריכים את דחיית "תכנית החלוקה" כמשגה היסטורי והפיקו לקחים לגבי המתח שבין  המצוי והרצוי בעתיד .  

שיא הלאומיות וההישגיות הפלשתינית בכל הזמנים היה קיץ 2000 (ההישגים מנויים במאמר "השיא הפלשתיני" בקישור כאן) - מה הניע את הפלשתינים להמר על הכל ולצאת לעימות אלים במקום לאמץ את הצעותיו של אהוד ברק ב"קמפ דיוויד 2" ( 07/2000 ) - לקבל מדינה עם מעבר בטוח בין עזה לגדה ולהמשיך לכרסם, דרך 'שיח הזכויות' בזהות היהודית ובלגיטימיות של מדינת ישראל ? - התשובה היא הגיבוי הבינ"ל הכמעט מוחלט לעניין הפלשתיני, דימוי חולשת 'כורי העכביש' של ישראל פנימה והחוצה שהתבטא גם בנסיגה מלבנו ב05/2000, והתחושה שהציבור הישראלי כבר לא נחוש להלחם ומפולג בתוכו מול אופק "השלום" גם אם הוא מדומה. 

פיגוע התאומים ב 09/11/2001, שנה אחרי פרוץ האינתיפדה השנייה, טרף את הקלפים, שינה את סדר היום העולמי  ודן את המאמץ הפלשתיני לכישלון משני היבטים - תשומת הלב העולמית עברה ל'מלחמה בטרור' בעולם והטרור הפלשתיני כבר לא נתפס רק כ"מאבק שחרור לאומי" אלא גם כטרור שמאיים, בסופו של יום, על העולם כולו !!  סביר שלו היו הפלשתינים עוצרים במועד זה  אם איזה הסכם, אפילו מעורפל, היו נותרים עם הישגים רבים. אלא שהפלשתינים, הנעדרים מנגנוני הערכה לאומיים ותרבות של מחלוקת, שבויים בגלי התמיכה הבין לאומית ובשיח העולמי שהצליחו לפתח סביב הסכסוך,  לא הבינו את הרגע - התמיכה הבינ"ל ערפלה לפלשתיים את המציאות. האינתיפדה השנייה עלתה לפלשתינים ב 8000  הרוגים, באבדן כל הישגיהם מקיץ 2000 ובפילוג החברה הפלשתינית  לשתי ישויות - 'חמאסטן' בעזה ו'פתחלנד' בגדה, חיות במתח עוין ביניהן, רחוקים שנות אור מקיץ 2000

אחרי מות יאסר עראפת ב 11/2004 אימץ אבו מאזן אסטרטגיה מדינית מתוחכמת שעיקרה: התרחקות מאלימות, התקרבנות, השוואת ישראל  ל'אפרטהייד', העצמת החרם על ישראל, הקמת ה BDS כרשת בין לאומית והשתלטות , באמצעות "הרוב האוטומטי", על השיח העולמי בכל מוסד בינ"ל אפשרי  שמטרתו לבודד את ישראל בכל מישור אפשרי - פוליטי, כלכלי, תרבותי ומוסרי - במטרה לאכוף פתרון פלשתיני שכולל את 'זכות השיבה' באמצעות הקהיליה הבין לאומית וללא מו"מ ישיר. האסטרטגיה הפלשתינית הצליחה למדי  ואין לדעת לאן היו מגיעים לו התמידו בה  עוד שני עשורים.  פרוץ "האביב הערבי" ב 03/2011, התרסקות מחירי הנפט ותלות המערב בנפט ערבי והמשבר באוקראינה היו צריכים לשמש כנורת אזהרה שהעולם מאבד עניין בסכסוך והוא בדרכו להידחק לשולי סדר היום העולמי כבעיה זניחה. אלא שהעיסוק האובססיבי של גו'ן קרי בתהליך השלום  ב 2014, בעיצומו של 'האביב הערבי' , וודאי כשאובאמה טרח לסיים את כהונתו בהחלטה גורפת במועה"ב, ב 12/2016, שכל פעילות ישראל מעבר לקו הירוק היא בלתי חוקית. עיוורו את הפלשתינים מהבנת השינויים בעולם.  מההבנה שילד התפנוקים של הפוליטיקה העולמית הופך לילד המעצבן של השכנים. 

היום החזון של "מדינה פלשתינית" גרוע מערב הסכם אוסלו ב 1993 כי אז היו עדיין חלומות - כעת נותר השבר.  העם הפלשתיני מפולג בין שתי רשויות עוינות, חי תחת עריצות ומשטר של אוליגרכיות מושחתות ושנואות, האמונה בחזון המדינה הפלשתינית מתכרסם וספק אם צעירים רבים עדיין נלהבים ממנו כשהם מתייחסים לחייהם בשטחי הרשות המפולגת או מושפעים מהתפוררות העולם הערבי ושקיעתו בסכסוך דתי סוני-שיעי.  החברה הפלשתינית חוששת ממרחץ דמים שעלול לבוא בעקבות הסתלקותו של אבו מאזן. בהכללה עוברת החברה הפלשתינית מחברה "מגויסת" למאבק בישראל לחברה שחותרת יותר מבעבר ל"מימוש עצמי". הילודה בגדה צנחה מתחת לילודה הישראלית  והנוער המתמעט מהגר בחלקו לעולם הערבי וממנו הלאה והעתיד של עזה נראה כמשבר הומניטרי מתמשך. לא רק שחסר "אופק מדיני" ליחסים עם ישראל, חסר נואשות "אופק כלכלי", "אופק חברתי" ובחברה כה מפולגת ומושחתת חסר בעיקר "אופק לאומי".   

אין לדעת לאן העתיד מוביל כשהלהט המהפכני הפלשתיני דועך  אבל ידוע שקשה הרבה יותר לפייס ולרצות חברה "מגויסת למאבק" מנוער שמקנא בהיי-טק הישראלי, רוצה לעבוד בו, כפי שמוכיחים סקרים רבים, ורוצה 'מימוש עצמי'. אפילו בעזה, נוכח המשבר עם הרשות, האפשרות של 'הודנה' ארוכת טווח עם ישראל היא כבר לא מילה גסה אלא אפשרות רצויה !!


2 תגובות:

  1. גם החברה הישראלית חיה בפינוק גדול.
    לכאורה המצב המדיני מצויין: הכלכלה יציבה, יכולת צבאית גבוהה, יחסי חוץ משתפרים והולכים, לרבות כמובן אלה עם ארה"ב, האויבים נחלשים מדינית וכלכלית.
    למעשה, במקביל לכל זה, מתקיימות התפתחויות נמשכות, שמאיימות על מצבנו העתיד הלא מאד רחוק.
    האוכלוסייה הפלשתינית נמצאת בשליטת ארגונים העוינים אותנו בבירור. המשטרים ברש"פ ובעזה מושחתים, דכאניים, תומכים בפיגועים ובמחבלים ומשפחותיהם, שוטפים את מוח האוכלוסייה שבשליטתם בשנאה, מחנכים את הצעירים לקנאות והעדפת המוות, ומחכים להזדמנות שבה יראו יתרון בהפעלת אלימות בקנה-מידה גדול.
    אין מקום לבנות לטווח ארוך על קיומה של חברת השפע שלנו לצדה של אוכלוסיה אומללה ומורעלת. אנחנו והם עוד נשלם על המצב הזה.
    לפני כ-4 שנים פרסמתי מאמר ובו תכנית די קונקרטית למדיניות של ישראל במצב הנוכחי. למרות הזמן שעבר אני עדיין מוכן להגן על כל פרט בתכנית.
    אני מודע לקשיים שהתכנית מעוררת, אני מעריך שוודאי יש בה טעויות - אך בינתיים לא ראיתי הצעה אחרת (לבד מהכללות לא מחייבות) שניתן להגן עליה בדיון ענייני.
    אני מודע לכך שביצוע התכנית שלי יכול להיות כרוך באבדות - אולם אני מעריך שאי-ביצועה יגבה מאתנו (וגם מהערבים) מחיר גבוה בהרבה - כאשר כבר לא תהיה ברירה - וזאת במקרה הטוב, שזה גם לא יהיה מאוחר מדי...
    מה שאני מבקש זהו דיון ענייני בהשתתפותי, רצוי עם הצגת חלופות למדיניות הדרושה.
    הקישור למאמר האמור שלי הוא: http://www.asher.hopeways.org/ahrayut.htm .

    השבמחק
  2. אשר שלאין, קראתי. ואני רוצה שהמתים יקומו לתחייה. הסכוי שמה שאתה רוצה ואני רוצה יתקיים הוא די זהה.. הרעיונות שהקמת פה נוסו בהסכמים שנחתמו עם ערפאת ושווים אולי לנייר שכתוב עליו פרס נובל לשלום אבל לא ליותר מזה. מאחר ולמרבה הצער אין דיונים אני מציע שתעלה את הלינק שלך ל tamritz.wordpress.com
    חבל ממש חבר שדני לא מעודד דיונים פה במקום הקשקושציה בבלוג

    השבמחק