ניכתב לראשונה ב 18/12/2015
נתחיל במירבצי הגז הגדולים שהתגלו במים הכלכליים של מצרים, גדולים מאלו של ישראל אך רחוקים עוד כאלף ק"מ מאירופה. אפשר להעביר צינור בעומק הים התיכון במחיר יקר של כסף וזמן עד לקפריסין ומשם לאירופה - בהינתן הסכם האקלים וירידת מחירי האנרגיה כידאיות הפרויקט בספק. האפשרות השניה לחבר את הגז המצרי לישראלי ולייצר שותפות בהספקת גז דרך קפריסין ויוון לכל דרום מזרח אירופה בשלב הראשון והאפשרויות הן אין סופיות בשלב השני. יש על כך, מהנירמז בתיקשורת, הסכמה בין סיסי לביבי ובשבוע הבא מתוכננת פיסגה עם קפריסין ויוון לשלב בפרויקט את שדות הגז של קפריסין ולייצר אלטרנטיבה לגז הרוסי, אגב כך גם לבודד את תורכיה שכרגע היא יריבה ליווניות ולמצרים. הפרויקט יצק בבטון את האינטרסים הכלכליים של מצרים וישראל, אם מדברים על פריצה לעולם הסוני, מה שאני מכנה "פרויקט השלום הגדול", וישנה דרמטית את המארג הפוליטי של אירופה כלפי ישראל, כשגוש גדול של מדינות ממזרח לגרמניות, אוסטריה וגרמניה, רואה בישראל תחליף משמעותי לגז הרוסי. את הפרויקט הזה יש לדחוף בכל הכוח, הוא המנוף האסטרטגי האמיתי של ישראל והוא גם אחד המפתחות לעולם הסוני הערבי. ארי שביט טעה - שום קשר טוב עם תורכיה, כפי שהיה לנו בעבר, לא קירב אלינו את מי שחשוב באמת - את העולם הערבי שסביבנו. היום ממילא רובו מרוסק ואין שם עם מי לדבר. יש מדינות סוניות נוספות עם קשר טוב לישראל ברמות שונות, מרוקו, קזחסטן ואוזבקיסטן, אריתריאה, ניגריה ונוספות והן לא ממש שינו את הקשר שלנו לעולם הערבי סוני .
מבחינת מצרים, שנימצאת בעימות עם תורכיה שעדיין תומכת בשותף מ"האחים המוסלמים" - הנשיא המודח מוחמד מורסי -, כל התערבות תורכית בעזה, אפילו במרומז שבמרומז, היא סדין אדום שיכול, במיקרה הרע, למוטט את "פרויקט השלום" ובמיקרה הסביר יותר לשבש ולהאט אותו. השותפה האמיתית להסדר בעזה היא מצרים שלה גבול משותף וזהות אינטרסים חלקית עם ישראל ולא תורכיה הרחוקה וההפכפכה.
זאת ואף זאת - הפריצה לעולם הערבי סוני שעוד שורד ולא התפרק מתבצעת ממילא על רקע המלחמה בטרור הסוני, האכזבה מארה"ב והחשש מאיראן. ממש כל יום אנחנו מתבשרים על עוד פרויקט משותף, לאחרונה צינור הימים מאילת לים המלח עם ירדן, על עוד נציגות ישראלית, על אמון משותף, על חילופי מודיעין ועל אספקת מערכות נשק ישירות או דרך צד שלישי וכדומה. תורכיה, במיקרה הטוב, מתוך דאגה לדומיננטיות שלה, לא תשבש את התהליך, במיקרה הסביר תחבל בו כי ארדואן הוא לא רק איש 'האחים המוסלמים' אלא גם נאו-עות'מאני, מי שרואה בתורכיה את הפטרון של הערבים.
יתר על כן, לפחות על פי רון בן ישי הכתב הצבאי של ידיעות אחרונות, המכשול ליחסים עם תורכיה אינו מתמקד ברצועת עזה ו"המצור" אלא בדרישה תורכית שישראל תייצא את הגז שלה לאירופה דרך תורכיה - בכך תקבל תורכיה מעמד סחטני גם כלפי ישראל וגם כלפי אירופה - אם זה נכון אין על מה לדבר אלא רק לעשות "כאילו" .
הערה אחרונה - פעם, זה היה לפני "האביב הערבי", כשכל העולם הערבי סוני היה מאוחד נגדנו, צבא של 4,000 טנקים סורים חנה על גבולנו, החיזבאללה הכין עצמו לחדור לישובנו ומועמר קדאפי סיפק את העורף הלוגיסטי היה לתורכיה ערך אסטרטגי לישראל - עצם האימונים המשותפים הרתיעו את איראן וסוריה. היום אין לתורכיה יותר ערך אסטרטגי לישראל - הצבא הסורי והחיזבאללה נמצאים במצב של הישרדות ומלחמה על הקיום, לוב בהתרסקות עצמית ובעל הבית החדש, רוסיה, שאיתה יש לנו הבנות שעובדות מצויין בשטח, היא יריבה, על סף מלחמה, לתורכיה. יש לזכור שרוסיה לא הייתה אוהדת לישראל, לעתים ממש במלחמה (התעלה לפני 45 שנה ) אבל בשני העשורים האחרונים, בכל הנוגע למעצמות מועצת הביטחון, צרפת היא הבעיה של ישראל ולא רוסיה. ההתקרבות לרוסיה והתיאום איתה חשובים לישראל פי כמה מההתקרבות לתורכיה ובנושא הזה יש הבנה בינינו למצרים.
לכן סדר העדיפות של המדיניות הישראלית לעשור הקרוב צריכה להיות -
א.להגשים את "פרויקט השלום הגדול" .
ב. להעמיק את ההבנות עם העולם הערבי סוני ובכלל זה סוג של יוזמה חד צדדית כלפי הפלשתינים - למשל העברת רכס השועפט לרשות ושיפור רמת חייהם של הפלשתינים.
ג. להעמיק את ההבנות עם רוסיה עד הגבול שיעמת אותנו עם ארה"ב - ארה"ב עדיין הרבה יותר חשובה.
ד.לחזק את יחסינו עם הודו (שותפה של רוסיה בהרבה תחומים) ויפן ובכלל דרום מזרח אסיה.
תורכיה, בכל התמונה הגדולה, היא, היום גורם זניח במיקרה הטוב וגורם מפריע במיקרה הרע.
היום, יום חמישי 28/01/2016 ניפגשו ראשי ממשלות ישראל, יוון וקפריסין ליתן תוקף חתום לברית האסטרטגית בינהם .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה