כמה זמן זה עוד יקח ?

בזמן האחרון מתפתחת באזורנו ובעולם המערבי הדילמה המחריפה כמה זמן אפשר לאחוז בתפיסות ישנות ובהתנהגות פוליטית הנובעת מהן כאשר ברור שהן כבר לא רלבנטיות למציאות. כיצד מתחולל המעבר בין מה שחשבנו פעם כהנחות יסוד והיום בעצם רק הדחקה של המציאות. בקיצור כמה זמן עוד אפשר להחזיק בתפיסות שהעולם הישן גזר עלינו ?

ההנחה הראשונה שהתבדתה בהקשר שלנו ושנאמרה על ידי רבים וטובים היא ש"הסכסוך" הוא המקור האמיתי של התסיסה האלימה הבלתי ניגמרת במזה"ת. על התפיסה הזו בנו המישטרים הערביים את הלגיטימיות שלהם, המשטרים המערביים הרחיקו, בשוליים, עד חרטה על עצם הקמת מדינת ישראל ונעשו מאמצים רציניים לגמד אותה ככל האפשר. אני חושב שברור לכל שהמזה"ת סובל מהגדרות מלאכותיות של זהותו ולאומיותו - לכן סיסמת דאע"ש היא מוות לסייקס-פיקו, אותו הסכם בריטי צרפתי מ 1916 שהגדיר את מדינות המזה"ת כפי שהן היום. עוד ברור שהיריבות הדתית העתיקה בין סונים לשיעים שורשית, מרה וארוכה הרבה יותר מהסכסוך עם קיומה של ישראל. גם ברור שההגדרות סורי, עיראקי, לבנוני, ערבי, תימני, לובי ועוד הן הגדרות מצריכות תיקון.

ההנחה השניה שהתבדתה שיש שותפות אסטרטגית מערבית-ערבית, זו שהחלה עם פגישת רוזוולט-אבן סעוד מפברואר 1945, שלפיה מדינות ערב יספקו למערב את צרכי האנרגיה שלהם והמערב יספק למדינוות ערב הגנה, תמיכה מדינית וסיוע כלכלי. ההבנה הבסיסית הזו שהעמידה את המערב בעמדה לעומתית לישראל, בעיקר מאז "חרם הנפט" של 1974. ההבנה הזו שבקה חיים לכל חי. שוק הנפט העולמי מוצף, פעם המערב היה תלוי במדינות ערב - היום מדינות ערב תלויות נואשות בנכונות של המערב לקנות מהן אנרגיה. ארה"ב וערב הסעודית מנהלות בינהן מה שאפשר להגדיר כסוג של "עימות" כלכלי - ערב הסעודית מציפה את השוק כדי לפגוע באיראן, ורוסיה אבל גם כדי להשבית ולהפוך ללא כידאית את טכנולוגיית הפקת הנפט מפצלי שמן בארה"ב.  אסטרטגית הגורמים שמרחיקים את ערב הסעודית והערבים מארה"ב חזקים מאלו המחברים אותן ביחד.

ההנחה השלישית שהוטל בה ספק רב הוא התפקיד של ארה"ב בעולם. השאה של איראן (כן אז ב 1979), חוסני מובארק ממצרים, נסיכויות המיפרץ כולן, תימן של עבדאללה צאלח ואפילו מועמר קדאפי בשנותיו האחרונות, אחרי התפרקות הגוש הקומוניסטי ב 1991-2, הימרו על ארה"ב כמישענת אסטרטגית יציבה, משענת בעייתית אבל כזו ששווה לבלוע בשבילה כמה גלולות. ארה"ב התגלתה בימי ממשל אובאמה כהפכפה (יש יאמרו בוגדנית), שאין לה שום בעיה להשליך בני ברית ישנים, מישראל ב 2009 והתכחשות למכתב בוש מ 2005  ועד הכורדים בעיראק רק לפני חודשיים שאובאמה "מכר" לטורקים.  ספק אם יש היום במזה"ת אפילו גורם אחד, חוץ מישראל חסרת הברירות, שעוד מוכן לראות בארה"ב שותף אטסטרטגי לכמה עשורים. הרי אובאמה הבהיר היטב שהכל תלוי בגחמות של הנשיא התורן ולא ב"מכתבי ההבנות" של נשיאים קודמים ואפילו לא בהתחיבויות כתובות. עדיין נותר מקום לסוג של שותפות טקטית, עד הוק, עם ארה"ב תוך חשדנות הדדית אבל יקח לארה"ב זמן רב מאד לשקם את אמינותה. .

ההנחה הרביעית שמתפוררת מול העיניים קשורה לאירופה ול"רב תרבותיות". האירופים תפסו את תרבותו של אדם בעיקר במימד הטיקסי, האלוהים אליו הוא מתפלל, האוכל שהוא אוהב, הלבוש, מנהגי החתונה ויום המנוחה. הרב תרבותיות ראתה בכל אלה עיניין אישי שבין אדם לעצמו ולקרובים אליו והאמינה שבסוף הדרך כולם יהיו "אירופאים" - זה מוסלמי, השני יהודי או סיקי, אחר בודהיסטי או הינדואי וכולם אירופאים בציבור. בפועל הסתבר שתרבות היא מושג הרבה יותר רחב שעיניינו תקשורת בין אנשים, הדרת נשים, תפיסת אחריות, יוזמה, יצירתיות, חריצות ויכולת הכלה ושיתוף - הטקסים הם רק ביטוי חיצוני. למשל כיצד לשלב שיעי מאמין שעמוק בנישמתו בטוח שהכל ניקבע מראש כולל התנהגותו שלו, הודי הינדואי שעדיין מאמין שגורל חייו מסתובב סביב המידה שהוא מרצה את האלים הספציפיים שלו וחילוני גרמני שחושב שהכל פרי תיכנון ויצירה אנושית וסוף מעשה במחשבה תחילה. כיצד אירוםה שמאמינה בשיוויון מוחלט יכולה לתת חופש מוחלט לדת שמדירה נשים ושבתוכה מקדשת את אי השיוויון. כיצד משלבים את החיים כערך עליון עם רצח "על כבוד המישפחה", למשל, כשכל התרבויות שוות. אנג'לה מרקל מגרמניה ודיוויד קמרון מבריטניה כבר התבטאו שהרב תרבותיות נכשלה - אפילו שבדיה כבר מפקפקת

ההנחה החמישית שכבר לא תקפה, למרות שיש לה תנע רב, היא המרכזיות והדומיננטיות של המערב בפוליטיקה העולמית. להנחה הזו יש חיזוק מארה"ב שהיא עדיין, לדעתי גם תהיה עוד מספר עשורים, המעצמה הדומיננטית בעולם. אבל הרגל השניה של "המערב" - אירופה, הולכת וניגפת בפני התהליכים שאין לה עליהם שליטה. מרכז הכוח והכובד העולמי עובר לדרום מזרח אסיה ובעיקבותיו, בתוך כמה עשורים, ישתנה גם מערך המוסדות הבין לאומיים שהתגלו ככלי ריק במשברי אוקראינה והמזרח התיכון לאחרונה.

כרגע אנחנו בשלב מעבר - רובנו עדיין חושב בתבניות העבר - לרובנו, גם אם הבנו שתפיסות העבר לא רלבנטיות, עדיין אין תפיסות חדשות, וודאי לא מוצקות. על העולם שלפנינו שהוא עצמו עדיין לא התעצב. מה שברור שמה שהיה לא יהיה. ברור שזה לוקח זמן, עשור הוא לא זמן ארוך מדי לתהליכים היסטוריים מסדר הגודל שאנחנו חווים היום ואפילו לא שני עשורים.

כמה זמן למשל יקח לערב הסעודית או למדינות ערב הסוניות שעדיין שורדות להסתגל מעולם פוליטי שניבנה סביב כוח הנפט ודחיקת ישראל - לעולם פוליטי שניבנה סביב כוח הטכנולוגיה והשותפות עם ישראל  ? - כמעט כורח השעה למיפרציות ולסעודיה מול איראן, למיצרים מול הג'יהאד בסיני ולמלך עבדאללה מול הפלשתינים. כמה זמן הן עוד ישעבדו את עצמן לתבניות המדיניות של העבר על חשבון כורח המציאות של העתיד ? כמה זמן ישעבדו ערב הסעודית או מצרים את האינטרס הלאומי שלהם לרצונות ולתפיסות של אבו מאזן ? כרגע, נוכח הגל האסלאמי, קשה להעריך אבל הסימנים בדרך. משרד אינטרסים ישראלי, בדומה לזה הפועל בקטאר , אמור להיפתח במישרדי סוכנות האו"מ לאנרגיות מתחדשות באבו דאבי. כבר מדברים גם על דובאי. היום מבקר בישראל מנהיג הקופטים במצרים, בביקור שלא יכל להערך ללא הסכמת הנשיא סיסי. שותפויות כלכליות עם ירדן, מכירות נשק דרך צד שלישי, שיתוף מודיעיני עם סעודיה - הסימנים בדרך והם הולכים ומתעצמים - כמה זמן זה יקח עד שיוציאו את הפילגש (ישראל) מהארון אין לדעת אבל האינטרסים המשותפים והעולם המתעצב מחדש מכריחים את שכנינו להכיר לאט לאט במציאות - כמה זמן זה יקח לא ברור אבל זה כבר מתחיל לקרות.