לפני כשבוע פתחו, מה שכבר אפשר לכנות "הכוחות השיעים" בשתי מתקפות בסוריה. הכוחות השיעים היו מורכבים מהצבא הסורי הלאומי של בשאר אסאד, מורכב ברובו מעלאווים, כוחות חיזבאללה, תמיכה מיקצועית איראנית בקשר, ארטילריה, צלפים והנדסה, תגבור ממליציות שיעיות בעיראק ומתנדבים שיעים מהמיעוט השיעי בפקיסטן ושיעים ממחוז הראט, למעשה פרסים, ממערב אפגניסטן - גייס שיעי בין לאומי שהפיקוד האסטרטגי שלו הוא איראני. למולם עמדו עשרות אלפים של מתנדבים סונים, בעיקר מהעולם הערבי המוסלמי אבל גם כ - 4,000 מאירופה. בקיצור כבר לא מורדים סורים נגד הממשל הסורי ולא אל קאעידה נגד הממשל העיראקי אלא הפזורה השיעית באשר היא נגד הפזורה הסונית. המצב מזכיר אך לא ממש זהה למלחמת הארחים בספרד בשנים 1936-9 שהתפתחה ממרד מלוכני נגד הדמוקרטיה הספרדית הסוציאליסטית הצעירה ושהתפתחה למלחמה מקדימה בין האידיאולוגיות הגדולות של אירופה - הפאשיזם (הלאום במרכז) מול הקומוניזם (האדם במרכז) - מלחמה אליה נהרו מתנדבים מכל הקשת האידיאולוגית, יחידות איטלקיות, טייסות גרמניות וקצינים סובייטים. כמו אז, ימי טרום מינכן, אירופה הייתה אדישה לחצר האחורית שלה.
המתקפות בסוריה נחלו תבוסה - בדרום באזור דרעא הצליחו הסונים לבלום את המתקפות ולשתק את שדה התעופה בדמשק בירי רקטות ארוכות טווח כדי למנוע תגבורות. בצפון, מצפון לחאלב, הצליחו הסונים להשתלט מחדש על שטח שנכבש זמנית בידי השיעים. בעיראק התקפת פתע סונית ליד סאמרא, כ 150 ק"מ צפונית לבגדד, על התפר הסוני-שיעי, הניסה את הצבא העיראקי ומליציות שיעיות נאמנות בעיקר לאיראן מנסות כעת לחסום את התקדמות הסונים דרומה לבגדד .
המצב בסוריה התדרדר עד כדי כך שלפי חלק מהידיעות החלו האיראנים להטיס עוד "מתנדבים" שיעים לסוריה - היות ושדה התעופה של דמשק מנוטרל חלקית הם מטיסים אותם לעורף הבטוח בלטקיה. יש לשיעים יתרון שמדינה שהיא מעצמה אזורית כמו איראן מנהלת את הפיקוד האסטרטגי של הכוחות השיעים ואילו המחנה הסוני מפולג בתוכו בין דאע"ש לג'בהת אל-נוסרה, בין חסידי החליפות לחסידי הלאומיות ובין המלוכות השואבות סמכות דתית ממקורות האסלאם. כרגע אין למלחמה כיוון ברור ופוטנציאל של הכרעה וזה אומר שהיא תמשך עוד זמן רב וכבר מחזירה היום את המזרח התיכון בחלקו הגדול לימי הביניים. לגבי ישראל המזרח התיכון המתפורר מעצים את הסכנות הטקטיות, את האפשרות לתקריות וחיכוכים אבל, בו זמנית, מצמצם בצורה דרסטית את משקל הסכנות הקיומיות ממש. גם הסונים וגם השיעים נלחמים מלחמה קיומית אחד בשני והסתבכות עם ישראל יכולה להתפתח במהירות לאסון אסטרטגי שיכריע את המלחמה. אני לא שותף לחשש מהאיומים המתגברים - הם מתרבים מספרית, מתגווונים ויש בהם מימד בלתי נישלט אבל הם רק מיטרדיים - לא קיומיים..
לאימתם וחרדתם של הסונים ארה"ב מפנה להם גב ושועטת להסדר גרעיני עם איראן שבו הם רואים איום קיומי. ביבי לא לבד ובנושא הקיומי הזה יש בין הגוש הסוני הלאומי - מה שאני מכנה "ברית היציבות" - וישראל זהות אינטרסים מלאה. באופן פרדוקסלי יש הבנה גוברת בגוש הזה שארה"ב הפקירה ומפקירה אותם וישראל, מטעמיה היא, יכולה לשמש בנושא הזה משענת מסוימת. היא כבר תומכת ומסייעת לכלכלות ירדן ומצרים באמצעות הגז הטיבעי שלה ומשתתפת סמויה לצידן בהבטים שונים של המלחמה בטרור המוסלמי. למעשה ממשל אובאמה מפנה עורף בצורה בוטה גם לישראל כפי שהוכח במבצע "צוק איתן" - סגירת הנתב"ג ועיכוב אספקת הנשק. אגב לא רק לנו גם לשכנינו. בעצם המלחמה בטרור מעכבת ארה"ב למצרים, הנאמנה שבנאמנות לאורך שלושה עשורים, נשק חיוני למלחמתה בטרור המוסלמי.
איני יודע מה דרגת התיאום המדיני בינינו ל'ברית היציבות". בסופו של יום אותה "ברית" בלמה את התוכנית האמריקאית להעביר את רצועת עזה לחסות קטאר ותורכיה והכתיבה את התוצאות המדיניות של מבצע 'צוק איתן'. נאומו הצפוי של בנימין נתניהו בקונגרס יחזק את זהות האינטרסים בינינו למצרים וסעודיה ויפתח בהם עיניין בשימור והדוק הקשר עם ישראל - אני מנחש מבלי לדעת שהם יחליפו את ארה"ב בבלימת הניסיונות הפלשתינים באו"ם, הרי רק הבוקר האשים מנכ"ל הליגה הערבית, למעשה מדינאי מצרי בשליחות מצרים, שרק מחלוקת פנים פלשתינית ולא ישראל אשמים בעיכוב שיקום הרצועה - הרי גם להם אין עינין כעת בבידוד והחלשה משמעותית של ישראל שיכולה להוות משקל נגד לאיראן, לדידן, יותר מארה"ב. יש בנאום נתניהו בקונגרס סיכון מדיני עצום ויתכן שנתחרט, אבל יש בו גם סיכוי עצום שחייבים למצות . בהתפוררות ןהדעיכה הכלכלית שסביבנו ישראל נשארה הגורם היציב האמיתי היחיד באזור שגם מתפתח דמוגרפית, כלכלית וטכנולוגית כל הזמן ושערכה משתדרג עם הזמן וימשיך להשתדרג ככל שניתן להעריך. יש מצבים שמנהיגים צריכים לקחת סיכונים. אני נימנה אל אלו שמאמין שרק המעז זוכה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה