הנשיא אובאמה ניכנס לישורת האחרונה בתפקידו כנשיא. מי שהוביל ניסיון נועז להתפייס עם האסלאם - לדידו 'האחים המוסלמים', מוצא את עצמו בסוף תקופתו בעימות חזיתי עם מוסלמי העולם ומוביל קואליציה בינ"ל רופפת וסימלית נגד דאע"ש. אכן ישראל ניחשבת בארה"ב ככפויית טובה, בקרב חלקים מהמפלגה הדמוקרטית אפילו כסרבנית שלום, אכן ישראל תלויה לחלוטין בארה"ב אבל התמונה ניראית קודרת פחות כשמרחיבים את היריעה ומרחיקים את הזמן.
אין היום אף מדינה במזה"ת שארה"ב יכולה לסמוך עליה ושיש לה איתה יחסי ביטחון טובים, יציבים ואינטימיים. בן הברית מאתמול - טאייפ' ארדואן מתורכיה, הפך למסית ומחרחר מהומות, בארה"ב הכעס עליו רב ולרוב קובעי המדיניות לא ברור האם הוא שותף למאבק בדאע"ש או שותף פעיל של דאע"ש. היחסים אם מצריים מתוחים ומצרים הייתה המובילה של המאבק המדיני בימי 'צוק איתן' לחסום את הברית המוזרה בין ארה"ב, באמצעות מזכיר המדינה ג'ון קרי, לבין קטאר ותורכיה. מיום ליום מתרבים הנתונים שקטאר אמנם לא מימנה את דאע"ש אבל כן מממנת את הסניף הסורי של אל קאעידה - ג'בהת אל-נוסרה. עוד בין כפולי הפרצוף והלשון סעודיה שאנשי עסקים שלה, כולם מקורבים לבית המלוכה, ממנו בשעתו את דאע"ש. אפילו אבו מאזן כבר לא רצוי בוושינגטון לאחר שדחה, למעשה, את מיתאר קרי והוא מיישם מדיניות לעומתית לארה"ב של הליכה חד-צדדית למוסדות הבינ"ל - מוסדות שהם אנטי ישראלים אבל בעיקר אנטי אמריקאים בעליל.
למעשה יש לארה"ב במזרח התיכון רק את ישראל וירדן. יש מעט מדינות בעולם שעוד מוכנות להטיל את יהבן על ארה"ב, בין אם מדובר על מדינות מזרח אירופה או דרום מזרח אסיה. עיסקת טילי ה"ספייק" - (גיל) עם הודו משקפת, כפי שחלק מהצמרת ההודית התבטאה בנושא, חשש מהפכפכנותה של ארה"ב, מהצורה שהיא תופסת את בעיות העולם ואת החשש ההודי שבעיתות משבר להודו ארה"ב עשויה להפעיל סנקציות דווקא נגד הודו - הכל תלוי בהלך הרוח המזדמן בוושינגטון.
השנתיים הבאות יהיו אכן קשות מאד לישראל וישראל תסבול משפע של החלטות בינ"ל מטרידות ומגבילות אבל העולם עסוק בנושאים אחרים ואנחנו הופכים לזניחים. בראש הנושאים המאבק בדאע"ש ובאיסלאם הרדיקלי, התפוררות מדינות הלאום במזה"ת, התאסלמות אירופה ודעיכתה, השאיפות העולמיות של רוסיה ותנודת העמים הגדולה מאפריקה והמזה"ת לאירופה, מאמריקה הלטינית לארה"ב וממרכז אסיה והקווקז לרוסיה. ישראל נעלמת מהחדשות, הפרופיל התיקשורתי שלה התכווץ מאד לכדי אחוזים בודדים ממה שהיה לפני שלש שנים וממילא גם העיסוק הפוליטי בה ובסכסוך מתחיל להעלם מסדר היום העולמי.
נוכח הקשיים העכשוויים מול אובאמה עולה שאלת המיצוב העתידי של ישראל בציבור האמריקאי נוכח האיום מדאע"ש והאסלאם הרדיקלי בממשל החדש שיקום בעוד שנתיים. בהכללה גסה אפשר לומר שארה"ב מאסה במזה"ת, חוששת מהמוסלמים באשר הם ויש שם כבר סימני דאגה ראשוניים מהתאסלמותה המהירה של אירופה. ממילא במצב הזה יש יותר הבנה לעמדות של ישראל ולצרכי ההישרדות שלה במזה"ת. לישראל יש עיניין לפתח את הדיון הזה כבר עכשיו כדי שהוא יתקבל בציבוריות האמריקאית לקראת הבחירות הקרובות אבל זה בדיוק מה שמעצבן את ממשל אובאמה ומציג אותו כחסר הבנה באזור. למשל יש עדיין בממשל הטוענים ששורשי האלימות במזה"ת נעוצים בסכסוך הלא פתור עם הפלשתינים. לא רק הדיקטטורות הערביות השתמשו בסכסוך כדי להצדיק את קיומן ואת הדיכוי של העמים הערביים - גם ג'ון קרי צריך להסביר למה השקיע זמן כה רב בנושא זניח - תשובתו - הנושא כלל לא זניח הוא בלב האלימות האזורית - לפחות כך אמרו לו, לטענתו, המנהיגים הערביים איתם ניפגש.
אז נכון - יחסי ישראל ארה"ב על'הבנקט' אבל כך יחסי ארה"ב עם כל מדינות המזה"ת (חוץ מירדן) ועם רוב מדינות העולם. הסכסוך ניבלע ונעלם בתוך ים הבעיות האחרות בעולם בכלל ובאזור בפרט. בארה"ב מתחולל וויכוח ציבורי על מעמדה העולמי של ארה"ב בכלל ומול האסלאם בפרט שיעצב את מדיניותה למזה"ת בעשור הקרוב. בוויכוח הזה ממשל אובאמה נמצא במיגננה כשאין לו תשובות סבירות מלבד שאת התסבוכת יצר הנשיא הקודם ג'ורג' בוש בפלישתו המיותרת לעיראק ב 2003 מה שנכון וקצת לא רלבנטי לפתרונן. יש לישראל עיניין להשתתף בוויכוח ולהציג את עמדתה גם אם זה מלחיץ את ממשל אובאמה. לכן אני חושב שהעימות העכשווי עם ארה"ב הוא מבחינת סיכון מחושב שיכול להוביל לשיפור עמדות בעתיד..
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה