חזק, לאט ובאופן מטופש

"חידוש האש מצד החמאס כעת ימוטט את שאריות הלגיטמציה שלו בעולם הערבי והמערבי - אפילו אובאמה יאלץ לצאת נגדם.  לכן במדד הרלבנטי היחיד האם ניצחנו או הפסדנו התשובה היא חד משמעית - ניצחון בנוקאוט" -כך כתבתי כאן בבלוג לפני שלשה ימים ב 07/08/2014. אחד הקוראים העיר לי "אל יתהלל חוגר כמפתח". אכן טעיתי בשני הבטים: א. העולם התייחס כמעט באופן אגבי לחידוש האש על ידי החמאס. היו שהזכירו שהחמאס חידש את האש אבל כל הגורמים החשובים קראו לשני הצדדים "לנהוג באיפוק" או "לחדש את הפסקת האש" - בכך עשו גזרה שווה בין ארגון טרור ג'יהאדיסטי עם אידיאלוגיה דמוית דאע"ש שפוסל כל תהליך שלום עם ישראל וחותר תחת הרשות הפלשתינית ממנה תפס את השלטון בכוח לבין מדינה ריבונית. עדות כואבת שהזמן והלגיטמציה של ישראל אזלו. ב. החמאס אמנם לא נחלץ מהכלוב האסטרטגי שבנו לו מצרים וישראל אבל הוא גובה ויגבה מחיר נוסף וההכרזה על נצחון בנוקאוט הייתה מוקדמת - כדי לא לעשות לעצמי הנחות - הייתה יהירה.

לגופו של מבצע על משקל אימרתו של הרמטכ"ל לשעבר חיים ברלב, מפקד חזית הדרום במלחמת יום כיפור שאמר אחרי שלב הבלימה, נדפוק אותם (את המצרים) "חזק, מהר ובאופן אלגנטי" מבצע 'צוק איתן' הוא  ממש ההיפך. ברור לגמרי שהממשלה לא הבינה מהרגע הראשון את החמאס ואת מהות המבצע - יש לכך שלוש הוכחות. א. הנכונות להפסקת אש ביום השמיני של המיבצע כאשר החמאס עדיין במלוא כוחו, מלאי הרקטות שלו ניזוק רק במעט ואיום המינהרות לא ניפגע כלל, למעשה לא הובן לאשורו. ב. הכרזתו של שר הביטחון משה 'בוגי' יעלון  אם תחילת הכניסה הקרקעית שהטיפול במינהרות יקח יומיים-שלושה. בפועל הטיפול לקח שלושה שבועות שלמים. ג. ההכרזה הנימהרת של הרמטכ"ל שתושבי הדרום יכולים חזור לבתיהם ב"נאום הכלניות", הסיכום התקשורתי של אלוף פיקוד הדרום סמי תורג'מן שבצד שפע נתונים לא רלבנטים הוסיף גם אזהרה "החמאס יעשה טעות חמורה אם יחדש את האש"  ומסיבת העיתונאים של ראש הממשלה עם התקשורת הזרה ב 07/08/2014 בערב.  הכל העיד שהצמרת המדינית והצבאית הבינו שהמיבצע נגמר.  אוסיף כהוכחה רביעית שלא הייתה שום תוכנית סדורה, בכוונת מכוון, לטפל באוכלוסיה שעזבה את בתיה ועברה לגור במקומות אחרים, למשל שכירה במימון ממשלתי של בתי הארחה ובתי מלון לעקורים הזמניים שלא ינדדו על חשבונם בין חברים ובתי מלון.  לכן ברור שמהרגע הראשון גיששה הממשלה באפלה באשר להבנת האויב ולהלימות של המיבצע הצבאי.

המינהרות - יש הבדל גדול בין לדעת ללהבין - למרות כל הידוע לנו על המינהרות לא הבנו את הנושא לאשורו. חלק מהמינהרות, מה שאנחנו כינינו "מינהרות תקיפה", אכן נועדו לחדור את גבולנו לצורך מגה-פיגוע ענק. אבל רוב המינהור - בניית עזה תחתית רבת קומות ומבוכים מתחת למגורי אזרחים שלווים היא מענה מיבצעי לעליונות חיל האוויר בשמים. היא מאפשרת לחמאס מפקדות ממוגנות, חיים ארוכים מתחת לקרקע ותנועה ממקום למקום תוך ניטרול השליטה של חיל האוויר. יתר על כן, ככל שנהיה צודקים מוסרית בטענה שהחמאס משתמש באזרחים כמגן אנושי, תקיפת המערך התת קרקעי של החמאס מהאוויר דרך מעטפת ההגנה של אזרחים תמימים בתהליך ארוך ומתמשך כפי שמכתיבים צרכי חיל האוויר סופה גם שתגרור את ישראל למקומות בלתי אפשריים.  גם החיזבאללה הגיב באותה השיטה ובעיקבות מלחמת לבנון השניה ב 2006 והעביר את מתחמיו ממה שניקרא אז "שמורות טבע" מחוץ לכפרים לתווך התת קרקעי בתוך הכפרים גם כדי להגן על נכסיו וגם, תוך שימוש ציני באזרחיו הוא ולגבות מחיר משפטי ומדיני מניסיונות שלנו לתקוף את מערכיו.  למזלנו החיזבאללה השיעי שקוע לעוד שנים רבות קדימה במלחמה קיומית נגד אויב אחר - המרחב הסוני.  אגב התווך התת קרקע ברצועת עזה ניבנה והתפתח כמעט מאפס במשמרתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו.

יש להודות שצה"ל ניכנס למערכה בעזה בלי להבין עד סופו את המילכוד, בלי תורת לחימה מתאימה למערכי האויב בתווך התת קרקעי המוגנים במעטפת אזרחית עבה. היקף היחידות ללוחמה במינהרות בצה"ל - יחידת יהלו"ם ו"סמור" של חיל ההנדסה מעיד שהן נועדות לתת מענה נקודתי למינהרות ההתקפיות שגם בהן הערכנו הערכת חסר - לא לתופעה הכללית של לוחמת מינהרות תת-קרקעית מתחת לאוכלוסיה אזרחית. התשובה שלנו בסופו של יום הייתה הפעלת חיל האוויר בבהתאמה מלאה, ככפפה לכף היד,  למיתאר שהחמאס תפר לנו ולכן גם הצליח לנטרל אותו ברובו - התווך התת קרקעי שבחסות ומתחת לאוכלוסיה אזרחית. לשווא ניבכה על העולם שמגנה אותנו, זה היה צפוי ומתבקש מכל ניסיונות העבר ואנחנו לא פיתחנו תשובה מבצעית חוץ מעוד כמה טון של פצצות - בדיוק מה שהחמאס רצה.  שמעתי יותר מפרשן אחד ויותר מקצין אחד שהסבירו את החסינות התמוהה שהנהגת החמאס קיבלה במרתפי בית החולים שיפא בכך שלא נזרוק פצצה של טון על בית החולים, אחרים אמרו שנרגיש רע אם נעשה זאת וכל המוחות היצירתיים של צה"ל לא מצאו, לבושתנו, שום דרך יצירתית בין פצצה של טונה לחסינות מוחלטת לחמאס במרתפי שיפא.

הלגיטימציה - בן גוריון קבע בתורת הביטחון של ישראל בראשית שנות החמישים שעל ישראל להעביר מוקדם ככל האפשר את המלחמה לשטח האויב ולהכריע אותו מהר ככל הניתן. הסיבה - הוא הבין כבר אז שהזמן המדיני של ישראל תמיד מוגבל מאד - השעון המדיני מתקתק נגד ישראל מיד עם פרוץ פעולות האיבה והעובדות המכריעות צריכות להיקבע לפני שהמערכת המדינית המסורבלת ניכנסת להילוך מלא. שימוש בחיל האוויר כזרוע הפעולה הכמעט יחידה והעיקרית מאריך מאד את הלחימה ותמיד, עד כה, גרם לביזבוז האשראי המדיני של ישראל. בסוף ישראל הגיע למצב שכל פצצה שלה פגעה בלגיטימיות שלה עצמה וגרמה לישראל יותר נזק מרקטה של האויב.  

האזרחים - עוד לפני השיקולים המדיניים תפקיד הצבא לשמר ככל הניתן את שיגרת החיים האזרחית. צה"ל ומדינת ישראל בחרו בשיטה של "יש זמן" שכבר מניתי את נזקיה המבצעיים והמדיניים אבל יש לכך גם מחיר אזרחי כבד. הפעלת חיל האויר ככלי מרכזי מול אויב שהתכונן בדיוק לזה  לא יכולה אלא לגרור את המערכה למקומות של חוסר הכרעה. חמור הדבר שבעתיים כשלא מבינים את האויב וזורעים באוכלוסיה שלנו, אני מניח שמתוך טעות, אשליות של רוגע שמתפוצצות בפנים. הקריאה של חלק מהפוליטיקאים כמו יעקב פרי או גלעד ארדן לאזרחים לגלות עוד "אורך רוח" או "סבלנות" הגם שהם נידרשות מאד מעידות על מבוכה ועל בילבול תפיסתי בין הכרעה צבאית למיטוט החמאס כאילו חד הם. אפשר להכריע את החמאס צבאית בלי למוטט את שילטונו המדיני כשיש תוכנית פעולה מתאימה. כבר הוכח לעיל שלא הייתה הבנה של האיום ולכן גם לא תוכנית פעולה מתאימה (בחומת מגן הכריע צה"ל את הטרור למרות שלא מוטט את הרשות).

הצבא - חוץ מהשגיאה של השימוש בחיל האוויר ככלי הכרעה ולא ככלי סיוע הרי הפעילות הקרקעית, שהצטיינה באיכות לחימה בלתי רגילה, במודיעין איכותי בזמן אמת, בפיקוד טקטי משובח ובמוטיבציה אדירה של הלוחמים הייתה, בהיבט המערכתי, בדיוק מה שהחמאס חיכה לו - אגרוף ברזל במעטפת המגן הקשה של החמאס.

בסוף יש לנו מבצע שבלוני שטעה בהבנת האיום ובתהליך קבלת ההחלטות בחמאס באופן גורף. מבצע שנישען על כוח אווירי, למרות שכבר הוכח שכוח אוויר לא מסוגל לדכא ירי רקטי מהאוויר, שגורר את המערכה ומבזבז במהירות את האשראי הבין לאומי של ישראל. מבצע שלא יצר אבחנה  בין הכרעת החמאס למיטוט שלטון החמאס ושלא במתכוון מטרטר ומטיל נטל לא סביר על מיקצת מהאוכלוסיה שעליו הוא אמור להגן. אפשר להגיד על משקל דבריו של חיים בר-לב ב 1973 - חזק, לאט ובאופן מטופש.  מזלנו הגדול ששגיאות החמאס בהבנת מצבו חמורים לא פחות ושדאע"ש בעיראק גנב את ההצגה ובעקיפין אולי חיזק את עמדתנו  אבל אין בכך, מבחינתי, נחמה.