אבו מאזן קטף הון פוליטי רב מהמשפט "לחזק את אבו מאזן". לפי התאוריה שרווחה בחוגים נרחבים בארץ אבו מאזן הוא הפרטנר הטוב ביותר שהחברה הפלשתינית מסוגלת להנפיק לנו ולכן שומה עלינו לחזק אותו מול החברה שלו. ישראל עשתה סידרה ארוכה מאד של מחוות שלא נועדו לקדם שלום או מארג של עובדות בשטח אלא רק כדי "לחזק את אבו מאזן" כמו למשל אפשרויות יצוא ויבוא שהוענקו, ראה זה פלא, למשפחתו ומקורביו, שחרור מוקדם של אסירים "קלים" בלי דם על הידיים מקורבי הפת"ח, רשיונות עבודה ומעבר וריבונות זוחלת על פונקציות מסויימות בניהול חיי ערביי מזרח ירושלים.
מכאן שתי הערות -א. מרוב חיזוק לאבו מאזן ולמשטרו הסמכותי (יותר רך מממש דיקטטורה) עזרנו לדכא כל אלטרנטיבה, אפילו היא לא של החמאס, עד שאבו מאזן נותר, כביכול, האלטרנטיבה היחידה.
ב. כל הצהרה ברוח זו גרמה נזק כפול: היא הקשתה והעלתה את רף הדרישות של אבו מאזן מצד אחד אבל בו בעת כירסמה בלגיטימיות שלו בחברה הפלשתינית שחוגים רבים בה, למשל במחנות הפליטים ובקבוצות הסלפיות הפורחות בגדה, רואים בו ממילא משת"פ של ישראל ומקבלים באמירות האלו מהצד הישראלי, הוכחה אידיאולוגית. הוכחה מעשית יש להם ממילא מהשיתוף הביטחוני בין ישראל לרשות בהקשרים של מלחמה בטרור. ה"חיזוק" של אבו מאזן מצד ישראל גם חיזק אותו בקהיליה הבין לאומית. אני מגדיר, מנקודת המבט שלי, את כל הטרנד של "לחזק את אבו מאזן" איוולת גמורה. מבחינתי כל מי שהחברה הפלשתינית ממליכה על עצמה הוא פרטנר שימדד במעשיו (אפילו החמאס) ואל לנו, בשום פנים ואופן להשתדל להמליך להם מלכים או להנדס אותם לצרכינו - זה לא עובד, לא עבד ובדרך כלל מהווה מקור לאשליות עצמיות (למשל שאבו מאזן באמת "מתון").
בכלל בנושא התאום הביטחוני יש לישראל תיאום ביטחוני מול החמאס בעזה בנושא ירי רקטות על ישראל ויש לחמאס כוח מיוחד להלחם ברקטות. התאום הזה הוא חשאי, פחות הדוק ופחות "אישי" מזה שעם הרשות בגדה המערבית אבל אפקטיבי לא פחות. החמאס גילה ומגלה, כמו כל פוליטיקאי ישראלי שעובר מהאופוזיציה לשלטון, שהאחריות והשיקולים מקבלים מימד אחר כשנמצאים בשלטון וצריכים גם סיוע חיצוני ולגיטימיות בין לאומית. אני אישית לא חושש משלטון חמאס בגדה כי האחריות שלו תהיה אחרת והכלים שלנו להתמודד נגד הטרור ובכלל מצויינים.
אלא שאבו מאזן כבר לא מעניין את העולם הערבי, מאבד אחיזה בסדר היום האירופי ובסבלנות האמריקאית. העברת הכספים מהאיחוד נמצאת תחת חקירה האם היא לא מממנת את החמאס, הקונגרס שואל שאלות ולמרות שג'ון קרי (והנשיא אובאמה) הטילו פעם נוספת את האשמה בכשלון הסבב הנוכחי בשיחות על ישראל - הם גם הבהירו לפלשתינים שהם יחסמו, בכל מקום שביכולתם, את הניסיונות של הרשות הפלשתינית להצטרף "כמדינה חברה" לשפע של ארגונים בין לאומיים. לטענת האמריקאים מדובר בדרך חד צדדית חליפית לתהליך השלום ולמו"מ הדו צדדי. אכן לפני שבועיים הודיעו הפלשתינים שהתוכנית מוקפאת לעת עתה (למגינת ליבם של אלו שצפו "צונאמי מדיני" על ישראל). אפשר להגיד שאבו מאזן הגיע למבוי סתום והוא נאלץ "לשבור את הכלים" בצורה כלשהיא כדי לחדש את העיניין הבינלאומי בו כמנהיג הפלשתינים ובעיקר, לדעתי, כדי לתת תנופה חדשה לנוסחה "לחזק את אבו מאזן" שבלעדיה אחיזתו ברשות בסכנה. מכאן אנחנו מגיעים לאחדות הלאומית המחודשת, כרגע הווירטואלית למדי, עם החמאס.
מכל הידוע האחדות הפלשתינית לא ממש קורמת עור וגידים. למרות כמה מצגות של הפגנות משותפות ושחרור שולי של אסירים החמאס עדיין רודף פעילי פת"ח הנחשבים בעינייו נציגים מובהקים של הארגון והרשות עדיין עוצרת פעילי חמאס - לא מדובר ולא נרמז על אחדות מנגנוני הביטחון של הפתח והחמאס - הסימן המובהק של איחוד לאומי תחת הסיסמה "יש רק רובה אחד" זה של הריבון הפלשתיני, לא שני רובים כפופים לרצונות פוליטיים שונים של הפת"ח והחמאס. הממשלה, שמתוך 17 שרים רק שלש מייצגים את החצי (מבחינת אוכלוסיה) העזתי וגם הם לא חברי חמאס אלא טכנוקרטים. המצעד הזה מעמיד את ממשלת אבו מאזן בעימות מול ישראל וירדן, שתי המדינות שמחיות אותו ואת משטרו, בדילמה מול מצרים שרואה בחמאס אויב ותחת חשדנות מערבית. לשם מה הוא צריך את זה?
התשובה נעוצה בחלק השני של התוכנית, בחירות ינואר 2015, תשע שנים לאחר הבחירות הקודמות בהן זכה החמאס ב 78 מתוך 120 מושבים. אבו מאזן, בדרכו הערמומית, אמנם עורר עליו את כעסם של ישראל וירדן ואת חשדנותו של רוב העולם הערבי והמערבי אבל מצד שני הוא מאלץ את כולם לבחור בינו לחמאס, שמא החמאס ינצח בבחירות, ולחזור "לחזק" אותו אל מול החמאס. לא רק שהתקשורת העולמית חזרה להתעסק, אמנם בשוליים בלבד, בסוגיה הפלשתינית, אבו מאזן יכול לטעון שהוא אכן מייצג את כל הפלשתינים וכדי שהמצב ימשך צריך, כמובן, לחזק את אבו מאזן, וודאי מול החמאס הרע. פרק ב' ב"לחזק את אבו מאזן".
באשר לישראל תגובתה הייתה הגרועה ביותר האפשרית מכל החלופות. ברור שכל עוד החמאס נותן את הסכמתו המוצהרת ל"ממשלת האחדות" הווירטואלית המו"מ מדיני עם ישראל אינו רלבנטי - לא בגללנו אלא בגלל החמאס. ישראל לא הייתה צריכה להגיב בטריקת דלת למו"מ אפשרי עם הפלשתינים. קלאוזביץ מיודענו (המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים) כתב עוד הרבה דברים - אני מעדיף להתמקד באמירה "תמיד שפד את האויב על קרני הדילמה" - שהדילמות יהיו אצלו ולא אצלך, ככל שהדילמות בצד של האויב יהיו רבות וגדולות כך הטעויות שלו והקושי לאזן בין הדילמות. שהפלשתינים יהיו בדילמה אם, על מה ומתי להתדיין עם ישראל, שהם יסרבו למו"מ או לחילופין שממשלת האחדות תתפרק מבפנים בגללם ולא בגללנו.
הייתי ממליץ לישראל לאמץ מדיניות בת שלושה עקרונות. א. ישראל לא מתערבת בחברה הפלשתינית ולא מנסה לעצב את הנהגתה - שהפלשתינים יהיו אחראים לעצמם (לא מחזקים את אבו מאזן ולא אף אחד אחר - המנהיג הפלשתיני צריך להיות מחוזק על ידי הפלשתינים ולא הישראלים). .
ב. ישראל תתייחס לכל ממשלה פלשתינית שתקום לפי מדיניותה המוצהרת ולפי שליטתה האפקטיבית בשטח לגופו של עיניין ותשמור לעצמה את חופש הפעולה הביטחוני הנידרש מול כל ממשלה פלשתינית שתקום בהתאם להסכמים הקיימים.
ג. ישראל מוכנה לדון עם כל גורם פלשתיני על כל נושא שבעולם (כולל חיסול ישראל מרצון, למשל) בלי תנאים מוקדמים כשהפלשתינים יחפצו בכך.
כל שאר ההצהרות מיותרות, מזיקות ומשרתות את אבו מאזן והפלשתינים בכלל ומזיקות לנו..
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה