ג'ון קרי, מזכיר המדינה של ארה"ב, התגאה בראיון שנתן לאילנה דיין ב 21/02/2014, שהוא עבר ברצינות על כל הדיונים, הפרוטוקולים ותהליכי השלום בעבר ולכן הוא מצוייד טוב יותר בתובנות על הסיכסך וביכולת לגשר על הפערים. מצד שני קשה להתרשם שג'ון קרי באמת למד לקח כלשהו ואי אפשר אלא להתפעל על השגיאות החוזרות על עצמן אחת לאחת מהעבר. על זה כבר אמר איינשטין שטיפשות היא לעשות אותו הדבר בדיוק ולצפות לתוצאה שונה.
כבר כשהחל תהליך קרי כתבתי כאן בבלוג ב 31/07/2013 שג'ון קרי חזר אחד לאחד על טעויות קודמיו. א. לשיחות הוקצב זמן מוגדר מראש - 9 חודשים (מזכיר את ההקפאה מ 2009). מן המפורסמות הוא שכשיש נקודת זמן מחייבת כל הלחצים מתנקזים לנקודת הזמן לא משנה כמה זמן הוקצה לכך מראש. בפועל מתוך תשעה חודשי המו"מ המתוכנן חצי מהזמן, מאמצע 12/2013, הוקדש כולו ובאופן בילעדי, להארכתו מעבר למסגרת הזמן המיועדת במקום להתקדם במו"מ עצמו. מסתבר שעל הארכת מסגרת הזמן אפשר אולי, בתנאים מסוימים, להסכים אבל לא על "סוף הסכסוך". כרגע אנחנו חווים חזרה על מאמצי הילארי קלינטון ב תחילת 2010 להאריך את המו"מ כששני הצדדים מנסים לסחוט הטבות טקטיות עבור הסכמתם לנהל מו"מ שהוא כביכול בכלל לטובתם. עצם הצורך לדון, אז בהארכת ההקפאה והיום בשחרור עוד אסירים מעיד על חוסר התוחלת של המו"מ. הרי באופן תאורתי ישראל והפלשתינים היו אמורים להסכים עד ה 29/04/2014 על סוף הסכסוך ובעיקבותיו על שחרור המוני של אלפי אסירים, פינוי אלפי יהודים והקמת מדינה פלשתינית. ההיגיון הבריא מציע שלפלשתינים היה צריך להיות עיניין להגיע מהר להסדר ולא להכשיל אותו על זוטות (אחרי הכל 36 אסירים מסוכנים זה עדיין זוטות). המסקנה - הפלשתינים לא חותרים לסוף הסכסוך אלא להישגים שאפשר לקטוף מהתהליך עצמו.
ב. כתבתי אז שהשגיאה הקשה והחמורה ממנה היא הגדרת מטרת המו"מ כהגעה להסדר של קבע, סוף הסכסוך והתביעות של שני הצדדים ולפתרון שתי מדינות לשני עמים (נוסחה שהיא פרו ישראלית אבל גם טומנת בחובה את כישלון המו"מ). שגיאה של או שחור או לבן, או הכל או לא כלום, מה שמגדיל מאד את סיכויי הלא כלום. הסדר ביניים ארוך טווח היה בעל סיכויים טובים יותר.
ג. הדבר היחיד שמגן על הרשות הפלשתינית מתהפוכות "האביב הערבי" זה מעטפת הביטחון הישראלית וגורל הרשות ובכיריה ניראה עמום מאד ללא אותה מעטפת היה ופלשתין הייתה הופכת למדינה ריבונית אמיתית אחראית על גורלה.
לפלשתינים יש הרי מסלול אחר מבחינתם רב הישגים ושבו הם לא צריכים לוותר - מסלול הפניה לאו"מ. אישית אני ממעיט מערך האיום היום כשהאו"מ מתגלה בערוותו כמעט בכל משבר בינ"ל שעל הפרק. כך או כך בהנחה המאד סבירה שגם השנה הבאה תבוזבז על תהליך עקר, על האשמות הדדיות ודיון על תנאי הדיון אם הפלשתינים לא יפנו לאו"ם היום, החודש או בחודש הבא הם יפנו לאו"מ בעוד שנה. לכן אני מציע לא להפחיד את עצמנו מהאיום הפלשתיני לפנות לאו"מ, הם לא יוותרו עליו אלא לכל היותר ידחו אותו. חבל לבזבז על האיום הזה זמן או תשומת לב. בסוף הם יגיעו לאו"מ ויתבסמו בעוד כמה החלטות אנטי ישראליות.
כשנחתם הסכם אוסלו ב 09/1993 מספר המתנחלים בכל יו"ש לא כולל מזרח ירושלים, לפי גוש אמוניo, הגיע לכדי 115,000 מתיישבים. מאז היו כמה סבבים של שחרור אסירים כמחוות מדיניות או כמיקוח עבור שבויים שלנו, מספר הגינויים באו"מ שבר את כל השיאים האפשריים אבל ב 2013, כעבור עשרים שנה, כבר גרו ביו"ש 350,000 תושבי קבע, כ 300,000 נוספים במזרח ירושלים וכ 50,000 באופן זמני במכינות, ישיבות ואולפנות. מכאן יש מסקנה ברורה - הפלשתינים לא מעוניינים להגיע להסדר מדיני אלא למדינה דו לאומית כשהם בתוכנו ואנחנו בתוכם ושבינתיים הם רווים נחת מכל אסיר שהם משחררים ומכל החלטה אנטי ישראלית. בסוף בסוף קרי יכשל באיוולתו אבל בלי צעדים חד צדדיים מצידנו זה עוד עלול להצליח לפלשתינים, מבחינתם הם צריכים רק זמן וסבלנות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה