ד"ר קרנית פלוג הנגידה של בנק ישראל חזתה שלשום בכנס הלמ"ס ירידה איטית בקצב הצמיחה של המשק הישראלי ובהמשך דעיכה כלכלית נמשכת. היא לא תלתה זאת "בחרם" הוירטואלי האירופי אלא בירידה בהיקף כוח האדם האיכותי במשק והשתלבות איטית ולא מספקת של ערבים וחרדים. ציפי ליבני קראה לכולנו לחבוש שטריימל למען השלום, להחזיר את החרדים לגטאות תרבותיים ואם לא ניפגע מהחרם האירופי. בפועל כניראה ניתדרדר כלכלית כשהחרדים לא רק שלא ישתלבו במשק אלא, כמפתח לשלום המיוחל על פי ליבני, יפלו לנטל הולך ומתעצם על הכלכלה.
הולך וגבר החשש שועדת שקד לשיוויון בנטל מפספסת את ההזדמנות. הבעיה האקוטית אינה השיוויון בנטל הצבאי אלא השיוויון בנטל הפרנסה האישי והלאומי. יותר משהוועדה צריכה לגייס חרדים לצה"ל היא צריכה לפתוח להם שערים לשוק העבודה. מסתבר שחסמים קואליציונים, כמו החסות של הבית היהודי על ישיבות ההסדר, החשש מפירוק הקואליציה ויציבות הממשלה מעכבים את הדיונים, מדלדלים את המסקנות ובצד צה"ל והצדק החברתי גם עתיד כלכלת ישראל הולך להיפגע. כבר כתבתי כאן על הערך המוסף העצום של החרדים למשק ולכלכה הישראלית. ועדת שקד הופכת להיות פרסה וראש הממשלה חייב, לדעתי, להטיל את כובד משקלו יותר בכיוון של שילוב בשוק העבודה ופחות בהמקדות בתנאי וסוגי השרות הצבאי של החרדים ובני ישיבות ההסדר.
מכאן לערבים. הבעיה העיקרית של הנוער הערבי הישראלי לדעתי היא המסגרת הסגורה או המצומצמת בתוכה הוא גדל ומחסור ברישות חברתי (נטוורקינג) ביחס לבן גילו היהודי. צעיר יהודי גדל במשפחה קטנה יחסית עם מעורבות נמוכה של המשפחה המורחבת (החמולה) באורח חייו. יש סיכוי גדול שבתהליך ההתבגרות המשפחה גם תעבור לגור שכונה או ישוב. בצד פעילות בתנועה, אם הייתה כזאת, מפתח הצעיר ההודי הממוצע קשרים ארוכי טווח עם חברים מהמעגל הצבאי, מפקדים וחיילים מהיחידה בה שירת. במעגל הזה סביר מאד שהאשכנזי מצפון תל אביב (סטראוטיפ) יתחבר מקרוב למושבניק מהצפון ולחרד"לי מהר חברון. לא פעם השרות הצבאי גם מקנה מיקצוע לחיים וודאי הכשרה לחיים. מעגל נוסף של יחסים מ"הטיול הגדול" - חברים מהטרק בנפאל או מהטיול למאצו פיצו. מרכיב נוסף הוא שהצעיר היהודי יוצא ל"טיול הגדול" לבד או עם חברים לבחירתו משוחרר מהכבלים של משפחה, מסורת מחייבת ותקינות פוליטית. עד גיל הנישואים הממוצע, החצי השני של שנות העשרים, הוא מחליף לפחות שני מקומות עבודה מזדמנים. כשהוא מגע לראיון עבודה השאלה המתבקשת היא "איפה הייתה בצבא?". השאלה מביאה לא פעם לשיחה על מכרים משותפים. מנהלים ומעסיקים , ביחוד בהיי טק, מעדיפים לשכור כאלה שהם מכירים מהעבר או על פי המלצת חברים שהם עצמם ממליצים על פי הכרות מוקדמת באחד המעגלים שמניתי. אין ספק שהפתיחות והניידות של החברה הישראלית היהודית מרחיבה את ההזדמנויות ומעשירה את הרקע של כוח האדם הזמין - הכל בממצוע ובאופן יחסי. בחברה דינמית משתנה כל הזמן הרקע של הצעיר הישראלי שעובר גם הוא סידרה של שינויים משתלבים היטב אחד בשני. הצבא אינו תהליך של ביזבוז זמן למען החברה אלא תהליך של הגדרה עצמית, עיצוב האישיות, התבגרות וכלים ממדרגה ראשונה להתמודד עם החיים בהמשך.
הצעיר הערבי הממוצע, בעיקר המוסלמי, גדל בכפרו או בשכונת מגוריו בדרך כלל בסמיכות לבני המשפחה המורחבת ותוך מחוייבות אליה - ניקרא לזה חמולתיות. בגן, בבית הספר ובתנועה אם הוא חבר בה, הוא נימצא למעשה באתו מעגל חברתי ואותה מערכת מוסכמות. כמעט כולם לא מחליפים מגורים במהלך ההתבגרות, חסר להם הרישות החברתי מהצבא ומהטיול הגדול והחיכוך החברתי העיקרי שלהם מחוץ למעגל החמולתי הוא באקדמיה, אלא שלא כולם אכן מגיעים לאקדמיה. מקום העבודה הראשון הוא במיקרים רבים יחסית מקום עבודה חמולתי אצל קרוב משפחה מדרגה כל שהיא. כשבוחנים את סך המיטען וההתנסות של נער יהודי חילוני או מסורתי באמצע שנות העשרים למיטען המקביל של נער ערבי בן גילו אפשר לומר בהכללה שניסיון החיים, ההתבגרות, החוויות, הדעות והמסגרות שצעיר ישראלי יהודי ניתקל בהן ואת חלקם גם ניפץ - גדול מאד. בעוד הצעיר היהודי גדל ומתפתח תוך בחינת ושבירת מסגרות הצעיר הערבי גדל, כמו החרדי, בתוך מחיצות חברתיות.
הנהגת הציבור הערבי בישראל רואה את הכל דרך הפריזמה של הסכסוך הלאומי ומעדיפה לבדל את הציבור הערבי מהעשיה במדינה שלדידה היא עשיה ציונית והשתלבות בה היא הכרה במיפעל הציוני. בסוף הציבור הערבי משלם מחיר יקר שכניראה לא יהיה כדאי - לראיה החברות הערביות סביבנו. כל צעיר ערבי בישראל צריך לשאול את עצמו האם הוא מעדיף את סוריה, עיראק, מצרים, לבנון ואפילו ירדן על הפלוראליזם הישראלי.
לכן צריך לשאוף "לפתוח" את החברה הערבית למען כלכלת ישראל אבל בעיקר למען עצמם. ראשית להרחיב את התעסוקה הערבית בטכנולוגיה הישראלית ככל הניתן, "לדחוף" למיגזר הערבי ובסיבסוד ממשלתי מפעלי היי-טק בעירוב עם יהודים (למשל קיריית היי-טק בין קלנסואה לטייבה). לעודד שרות לאומי ככל הניתן לבנות ולבנים ערבים ולעודד מגורי ערבים, כיחידים או כמשפחות יחידות, בתוך ציבור יהודי (ואם אפשר גם להיפך). יש דוגמאות חיוביות כמו חיפה או נצרת עילית ויש דוגמאות שליליות כמו לוד אבל זה אפשרי.
הייתי מעז ואומר ששילוב הציבור הערבי במשק הישראלי במיקצועות טכנולוגיים הוא כרגע משימה חשובה כמו שילוב הציבור החרדי ויפה שעה אחת קודם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה