הסכסוך ביננו לפלשתינים מתנהל על פי רוב בשני מצבי צבירה. מצב פתרון ומצב חלום, כולל הסבב הנוכחי של "תהליך קרי". במצב פיתרון כל המאמצים מופנים לפיתרון מוחלט וסופי של הסכסוך, הכרה לאומית הדדית וישוב כל התביעות המחלוקות. במצב פתרון הפוליטיקה והחברה בישראל נכנסות לתזזית "פבלובית" של וויכוחים מוכרים וטענות ממוחזרות. הפתרון משתלט לחלוטין על סדר היום, דוחק את המצב החברתי, מחירי הדיור ומצוקת הקוטג', ומגדיר את הזהות הפוליטית. זה אוהב שלום וזה מחבל בשלום, זה ישן עם סבל הפלשתינים וזה ניזכר בהיסטוריה היהודית. החלל הציבורי מלא בקלישאות חסרות ביסוס ובהפחדות מדומיינות. זה רואה חרם אירופי ובידוד בין לאומי מתגבר והאחר רואה טילים על נתניה והפלת מטוסים בדרכם אל ומ הנתב"ג. מצב הפתרון התגלה עד היום כמאבק וירטואלי עם עצמנו על שאיפות וחזונות ולא בהכרח מחובר ממש למציאות.
מצב חלום שונה לחלוטין. הסכסוך עם הפלשינים כמעט ולא קיים אלא בחלום, את היום יום מכתיבים מצבים קואליציונים מיקריים. זה בונה כאן והשני שם, למרות שרוב עם ישראל רוצה מדינה יהודית דמוקרטית, לא רוצה לשלוט בפלשתינים ומוכן שתהיה להם נחלה משלהם, כל אחד וגירסתו, לנהל בה את הבית הלאומי שלהם. הם עושים עם החזון של מדינה יהודית דמוקרטית לא יותר מאשר כל אחד מאיתנו עושה עם חלומותיו - מדבר עליהם ומספר למי שסביבו. את המציאות מכתיבים המעטים והנחושים - הם חולמים שההשתלטות על חיי הפלשתינים לעולם לא תתפוצץ לנו ממש בפרצוף (מה שכבר קרה בפועל) והאחרים חולמים על מדינה יהודית דמוקרטית שתצנח ישר מהחלום.
ברשותכם אגלוש לרגע למיעוט הנחוש שמעצב את הרוב ולבעיה הדמוגרפית הערבית. מכל מה שניתן להעריך הסיכוי של רוב ערבי בגדה המערבית של הירדן בטל בשישים. הסיכוי של רוב ערבי בגדה המערבית בלי רצועת עזה הוא חלום באספמיה אבל מדינה דו לאומית עם 30 ומעלה חברי כנסת ערביים מאוחדים במטרה ומיעוט של 30% שמערער יום ולילה על זהותה היהודית של מדינת ישראל יכול וכבר הצליח בעבר, בנתונים קשים הרבה יותר, לשנות את המציאות הפוליטית והחברתית בארץ בדיוק כמו קיצוני המתנחלים.
בין המצב של או הכל או לא כלום, מצב הפתרון, לבין המצב שמיעוט מעצב את חזון המדינה הדו לאומית על אפו וחמתו של הרוב חייב להיות מצב שלישי - מצב הניהול - מצב ניהול הסכסוך במושכל גם בלי פתרונו המוחלט ובלי שלום אחרית הימים. לשם כך על ממשלת ישראל להגדיר באופן חד את מפת האינטרסים ההתישבותיים של מדינת ישראל, את מרחב היוזמות שהיא, ישראל, יכולה לנקוט כדי לחזק את זהותה היהודית דמוקרטית את הפשרות והמחיר שאנחנו יכולים לשלם, בעתיד, היה ואם יחסינו עם הפלשתינים יגיעו לסוג של "הסדרה" מדינית - גם אם לא לשלום מלא של אחרית הימים (הסדר ביניים הוא סוג של ניהול הסכסוך ולא פתרונו).
ישראל צריכה ליזום מהלכים מדיניים, שיש עימם מחיר כמובן, שאינם מבחינת סוף הסכסוך אך הם מקטינים את החיכוך עם הפלשתינים, מאפשרים להם לנהל חברה משלהם ובמקביל מחזקים את החברה שלנו. היוזמה הראשונה היא הגדרה מחדש של גבולות ירושלים כך שרכס השועפט יעבור כולו מחדש לשליטת הפלשתינים עם עוד כמה שכונות קצה ערביות בירושלים. התייחסתי ליוזמה כאן בלוג בהרחבה וכל אחד מוזמן לקרוא.
היוזמה השניה היא הצהרה מדינית שישראל תהיה מוכנה ליישם עם הרשות הפלשתינית, ברגע שתשלוט מחדש על רצועת עזה וגם בלי הסכם שלום סופי, חילוף שטחים שבהם ישראל תסכים להעביר לפלשתינים שטחים בפתחת שלום - מכרם שלום ומעבר רפיח ועד הישוב בני נצרים כ 10 ק"מ דרום מזרחה מכרם שלום. הצהרה כזו ומחיר כזה מראים את הכיוון לפיתרון סוגיית גושי ההתיישבות היהודית בגדה. היא מקפיצה את הלגיטימיות של אותה התיישבות ותציב דילמות בינ"ל בפני הרשות הפלשתינית. למשל מידת היכולת של הרשות לייצג את עזה. ההצעה שוברת את עיקרון הקו הירוק, בסיס הטיעון הפלשתיני, ומציעה פיתרון מעשי למצוקה הנוראית של עזה. אני יודע שפתחת שלום יכולה להיפך לביקעת הג'יהאד אבל משם כמעט בלתי אפשרי לייצר איום על איזה נכס אסטרטגי בישראל יותר מהאיום שיש כבר היום.יש כמובן אפשרות לעוד רעיונות שישראל חייבת תמיד להיות היוזמת שלהם ולהוביל אותם.
הוויכוח עם עצמנו לא צריך לסוב על הפרשנות שאנחנו נותנים לסיכויי השלום הסופי והמוחלט עם הפלשתינים אלא על אופי וצורת המדינה שאנחנו רוצים לחיות בה. את הסכסוך צריך לנהל ולא להכריע, לנהל ולא להתעלם ממנו ולהתקדם בצורה נחושה ועיקבית בדרך של צימצום החיכוך, הצבת דילמות לפלשתינים, הצעת פתרונות מעשיים עם מינימום סיכון ביטחוני, צבירת יוקרה וניקוד בינ"ל וחיזוק זהותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית - יש סיכונים אבל רק המעז זוכה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה