הרלבנטיות של הלגיטימציה

לפני יומיים פורסם שממשלת בריטניה הזהירה אנשי עסקים בריטים מקשרים עיסקיים מעבר לקו הירוק, כולל מזרח ירושלים וגילה, מחשש להסתבכות חוקית והשתתפות במעשה לא חוקי, קרי ההתישבות היהודית מעבר ל"קו הירוק". הבעיה היא שבריטניה לעולם לא הכירה, היא עצמה, בקו הירוק כגבול החוקי של מדינת ישראל.  שגרירותה כמו גם כמעט כל שאר השגרירויות ממוקמות בתל אביב כי אין אף החלטה בין לאומית שמכירה ולו בחלק מירושלים, החלק המערבי, כבירת ישראל. ההחלטה הבינ"ל התקפה היחידה  היא החלטת החלוקה מ 1947 שלפיה ירושלים היא עיר בינ"ל בניהול בינ"ל ולא בריבונות המדינה היהודית או הערבית  לפי תוכנית החלוקה.  גבולות 1967 היו סך הכל גבולות "הפסקת אש", כלומר זמניים שמעמדם הסופי יוכרע במו"מ בין הצדדים, נישמע מוכר.  בכלל בריטניה הכירה בישראל רק  באפריל 1950 - שנתיים וחצי אחרי תוכנית החלוקה, שנתיים לאחר הקמתה וכשנה לאחר קבלתה לאו"מ במאי 1949.  

עוד הרבה לפני ששת הימים, בינואר 1949 ומבצע "חורב", חיפו מטוסי קרב בריטיים על נסיגת הצבא המצרי מהנגב המערבי למרחב אל עריש וחמישה מהם הופלו בידי חיל האוויר הישראלי.  בתקופת המו"מ על הפסקת האש העלו הירדנים, במצוות אדוניהם הבריטים, את הטענה שאילת, בתחום המדינה היהודית על פי תוכנית החלוקה, שייכת להם וכוחות בריטיים הגיעו לשם גיבוי לעקבה. בתחילת שנות החמישים בדקה בריטניה במוסדות הבינ"ל היתכנות לניתוק אילת ממדינת ישראל לטובת מעבר בטוח בין גרורותיה דאז - מצרים וירדן.

למען ההגינות יש לומר גם שבמבצע קדש ב 1956, בתקופת המרידות הנאצריסטיות בעולם הערבי ב 1958 ובתקופת מלחמת תימן בתחילת שנות השישים נגד הכוחות המצריים, בשנים1963-7, שיתפה ישראל פעולה עם בריטניה, למשל באמצעות הצנחת אספקה לכוחות בריטים מיוחדים שפעלו נגד מצרים בהרי צפון תימן.  אפשר לסכם את יחסינו עם בריטניה כיחסים תועלתניים שהושפעו מהדימוי העצמי של בריטניה כמעצמה עולמית  והאינטרסים שלה שהיו מעוגנים בעולם הערבי.  כיום  אין יותר לבריטניה אחיזה משמעותית בעולם הערבי והמוסלמי אלא שהעולם הזה הגיע אליה הביתה ויש לו אחיזה פנימית בפוליטיקה המקומית של בריטניה.

אתמול פרסם האלוף במילואים אלי מרום (צייני), מפקד חיל הים לשעבר ולדעתי אחד האנשים החכמים שראוי שדעתם תשמע, מאמר בידיעות תחת הכותרת "מטריה אנטי גרעינית". להבנתי המאמר טוען שהגרעין האיראני הוא איום קיומי לישראל אבל יכולת הפעולה של ישראל נגדו מוגבלת בשל הסכסוך הלא פתור עם הפלשתינים  כי  הסכסוך בונה מחיצות ביננו לעולם הערבי הסוני וביננו למערב.  ישראל מבודדת ולא לגיטימית תתקשה למשל להגיע לברית הגנה מלאה עם ארה"ב - כך טען.

במאמר של האלוף במילואים  אלי מרום יש כמה הנחות יסוד לא בדוקות עד הסוף - 1. שהגרעין האיראני הוא  באמת סכנה קיומית למדינת ישראל; 2. שמדינות העולם יתייחסו לסוגיה הגרעינית האיראנית לא  בהקשר האינטרסים האנוכיים שלהם כפי שהם תופסים אותם אלא, בין השאר, כפועל יוצא של פתרון הסוגיה הפלשתינית וכי  הם משעבדים את האינטרסים שלהם לסוגיה הבלתי פתורה (למשל  סעודיה, מצרים ותורכיה ישלימו עם הגרעין האיראני כי ישראל עדיין לא השלימה עם הפלשתינים ולהיפך לא ישלימו עם הגרעין האיראני כי ישראל כבר כן השלימה עם הפלשתינים) ו3.  לארה"ב יש עיניין עתידי ארוך טווח באזור להגיע לברית הגנה הדדית אסטרטגית עם ישראל וההסכם לא מבשיל בשל הלגיטימיות של ישראל.  כרגע, לנוכח השינוי העצום במפת תפוקת האנרגיה העולמית  והתפרקות העולם הערבי ארה"ב מנסה דווקא לברוח מהאזור, גם במחיר סוג של אדמה חרוכה  ביחסיה עם  סעודיה למשל, ולא לקשור את עצמה לאזור בעבותות של בריתות הגנה צבאיות  ארוכות טווח כי, סוף כל סוף, ישראל קצת יותר לגיטימית והבעיה הפלשתינית ניפתרה. בכלל המגדיר החדש של המזה"ת זה המאבק הסוני-שיעי ולא "הסכסוך".

אין מנוס מלדון בבעיית הלגיטמציה של ישראל - האם היא תירוץ או  תוצאה של מעשיה. כפי  שתיארתי לעיל  ישראל סבלה תמיד מחוסר לגיטמציה ואפילו צרפת ניתקה את הסיוע הצבאי כשישראל יצאה למלחמת ששת הימים.

יש בעולם "כיבוש" ארוך מזה הישראלי - הכבוש של טיבט בידי סין ב 1953.  יש מעשי הרג וטבח נוראיים פי כמה. בדרום סודן נהרגו מיליונים, בקונגו נהרגו ונהרגים בשני העשורית האחרונים  5 מיליון בני אדם. בדרפור 400 אלף לפחות.  אף מעשי זוועה וטבח בעולם, כולל לא זה של שדות הקטל בקמבודיה בשלהי שנות השיבעים, לא זכה לסקירה תקשורתית ולעיסוק מדיני בינ"ל  קרוב לזה של הסכסוך עם הפלשתינים שגבה מאז 1967 את חייהם של כ 12,000 פלשתינים בשטחים - פחות ממספר הפלשתינים שנהרגו בקרבות בין הפלשתינים לעצמם, בינם לשכניהם הערביים ובין הערבים לבין עצמם.  ה"אביב הערבי " הוכיח חד משמעית  שהסכסוך ביננו לפלשתינים היה תירוץ יותר מבעיה ושימש בעיקר לצבירת לגיטמציה בתוך החברה הערבית. ככזה חשיבותו היה בהתמשכותו והנצחתו של הסכסוך.  אפשר להגיד שהגם שיש בסכסוך הרבה טיעונים מוסריים לשני הצדדים - כן גם לפלשתינים - מקור אי הלגיטמציה לישראל הוא  בתלות שהייתה למערב  בנפט הערבי (חרם הנפט הגדול של שלהי 1973) ולתלות של המשטרים הערביים בהמשכיות הסכסוך כמקור חלקי ללגיטימיות שלהם עצמם.  טיעונים מוסריים  הרי יש בכל מאבק עולמי ואין לסכסוך יחודיות מוסרית  - אולי יש יחודיות מוסרית בציפיות או בזכויות של יהודים ככאלה.

כרגע משק הנפט הערבי איבד ומאבד במהירות את משקלו במשק האנרגיה העולמי,  מדינות ערב, אלו שיש להם נפט, תלויות ממש לקיומם הבסיסי בהמשך יצואו לעולם, המלחמות והתפוררות המדינות הערביות מקטינים מאד את מישקל הערבים במשק העולמי, בטכנולוגיות העתידיות ואפילו כמדינות מעבר לסחורות ושרותים. חלק גדול מהתנועה הימית בעולם  בסחר בין דרום מזרח אסיה לאירופה, זה שהיה כולו תלוי בתעלת סואץ, מעדיף היום דרך ארוכה ובטוחה סביב  אפריקה. בתוך שנים מועטות  משקלה של ישראל כמדינת טרנזיט לסחורות לא יפול מזה של מדינות ערב.  

התודעה האנטי ישראלית בעולם לא ניבנתה ביום אחד. היא תוצר של טיפטוף עיקש  של "הסכסוך" אל תוך החברה המערבית באמצעות התקשורת על צורותיה והלחץ המדיני של הערבים. 400 אלף ההרוגים בדרפור, מעשי הזוועה המתשכים באפריקה  ובאסיה לא זכו לסקירה ולעיסוק מדיני במוסדות בינ"ל , אפילו לא בקירוב, לעיסוק בסכסוך. אבל מי שפותח היום תקשורת מערבית כל שהיא כמעט ולא יתקל יותר בידיעות "זוועה" על הסכסוך ו/או הכיבוש. זה מעל לשנתיים מלאים הכותרות במעשי זוועה חסרי תכלית בעולם הערבי (למשל היום בבי.בי.סי - אחד מכלי התקשורת הארסיים נגד ישראל זה עשורים  עסקו הכותרות ב - א.  ארה"ב ובריטניה הפסיקו את הסיוע לצבא סוריה החופשית לאחר שבסיס האספקה הראשי שלהם ניתפס על ידי לוחמים המזוהים עם אל קאעידה; ב. האיחוד האירופי צריך להפסיק לשלם את משכורות פקידי הציבור בעזה  אחרי שהתגלה שאלפים רשומים באופן פיקטיבי ובכלל לא באים לעבוד; ג. משפט האחים המוסלמים במצרים "הוקפא" על ידי שופט ; ד. פליטים סורים ניפגעים מסערת השלגים בלבנון; ה. זוג בני ערובה הולנדים שוחרר בתימן.  גם בכותרות המשנה אין זכר לסכסוך ואפילו ביקורו אחרון של ג'ון קרי לא זכה אלא לכותרת משנה קצרה  בין הפיצוצים בעיראק לחיסולים בלוב. הבי.בי.סי כדוגמא מייצגת לא הוציא מתחת ידו עד לפני שלש שנים מהדורת חדשות אזורית למזה"ת ש"זוועות" הכיבוש לא תפסו שם כותרת ראשית. בדרך כלל הכותרת הראשית הייתה גם חלק מהמהדורה העולמית.

תודעה עולמית לא משתנה מייד אלא בהליך מתמשך אבל כשהתקשורת באירופה עסוקה, בהקשר של הערבים והמזה"ת, זה מעל לשנתיים ועוד תהי עסוקה שנים רבות קדימה בתיאורי זוועות, בהשתלטות אל קאעידה, התחדשות הדיקטטורות (במצרים ועיראק) ושיברון החזון הדמוקרטי הערבי  דינו של הסכסוך ביננו לפלשתינים להידחק הצידה ולבסוף להפסיק להגדיר את התודעה.

אינני יודע אם הפלשתינים מבינים עד הסוף את תמונת המצב. הצוות שלהם שקוע באינטרסים כלכליים אישיים והוא לא התחלף או השתנה כמעט מאז הסכם אוסלו ב 1993 (אצלנו היו מאז רבין ז"ל, פרס, ביבי, ברק, שרון, אולמרט ושוב ביבי).  אינני יודע אם הם מבינים שהם הולכים להידחק מבמת ההיסטוריה לשנים רבות קדימה  ושבאופן פרדוקסלי ישראל היא קרש ההצלה האחרון שלהם. באשר ללגיטימציה של ישראל אעז לטעון שהנושא כבר כמעט לא יהיה רלבנטי לעולם בעתיד הממש לא רחוק - הפלשתינים לדמותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית - בהחלט כן.