יום חמישי, 7 בנובמבר 2013

מילא את תפקידו

ב 10/06/2012 כתבתי כאן בבלוג כך  - ציטוט "נוח לכולם להפגין נגד יחסי הון שלטון. אני סבור שהאיום האמיתי לדמוקרטיה הישראלית לא טמון ביחסי הון שלטון הבעיתיים אלא במארג אפל פי כמה של יחסי תקשורת פרקליטות" עוד הוספתי באותו המאמר "היריעה ארוכה ומדאיגה ובין כל הפרשיות עולה קשר סימביוטי בין התקשורת, שמנפחת, מכוונת, מאשימה, מגבה את הפרקליטות ומגמדת את הקורבן עד שאפשר לומר בישראל שהמצב הקפקאי הקלאסי שבו הקורבן לא יודע מה בדיוק עשה רע, על מה הוא צריך להתגונן ומי המאשים האמיתי הוא תמיד בקשר השחור והאפל בין תקשורת לפרקליטות".  המאמר עסק בכעשר פרשיות מהשר נאמן דרך חיים רמון וכלה ביואב גלנט.


בעיקבות זיכויו המהדהד של אביגדור ליברמן הגיב היועץ המישפטי לממשלה יהודה וינשטיין במשפט הציני "אני את חובתי מלאתי". 14 שנה ניגררה פרשת ליברמן בין היועץ המישפטי לממשלה, פרקליט המדינה ואגף החקירות במישטרה - לכשעצמו כשל מערכתי ענק. לפחות שלוש פעמים בתקופת כהונתו של יהודה וינשטיין דלפו לתקשורת ידיעות שהתיק על סף סיום, בקרוב יוזמן אביגדור ליברמן לשימוע לקראת הגשת כתב אישום. גם אם ההדלפות לא נבעו ממשרדו של יהודה וינשטיין (אשרי המאמין) הוא לא טרח מעולם להכחיש את הידיעות מה שיצר רושם שהתיק חי, בועט, צובר חומר והוכחות והוא ממש לקראת כתב אישום.  חובתו הראשונה של היועץ המישפטי לממשלה היא גם להגן על זכויות הנאשמים והחשודים. אני אישית חושד שמדובר בהכפשה צינית של גורמים שתיעבו את אביגדור ליברמן ואת מה שהוא מייצג - הקשר הלא כתוב בין תקשורת לפרקליטות המתחזה לשילטון החוק.


לא פורסמה שום התנצלות לאביגדור ליברמן על עינוי דין של גורמי אכיפת החוק כשהתיק המרכזי וארוך השנים  ניסגר ובמקומו הוגש תיק אחר שהוא ניגררת של התיק שלעולם לא  הוכח - פרשת השגריר בבילורוס.  אין חולק גם לפי התביעה שאביגדור ליברמן לא יזם את הפרשה. התביעה טענה שאביגדור ליברמן גמל לזאב בן ארי, השגריר לשעבר, באופנים שונים על מה שהוא לא יזם מלכתחילה ורק סיבך אותו כבר בזמן אמת. לא רק שהתביעה הסתמכה על עדותו של מי שמראש כוונותיו לא היו טהורות. הרי הפרקליטות לא יכלה להתעלם מהקשר שבין הדחתו של דני אילון מרשימת 'ישראל ביתנו' לעדותו אלא שגם חברי ועדת המינויים שכביכול פעלה בהוראת ליברמן לא נחקרו. בית המישפט לא רק שניפץ לחלוטין את גירסת התביעה אלא מתח ביקורת קשה על צורת ההתנהלות של הפרקליטות והרשלנות שבחקירה. התביעה נגד ליברמן בנסיבות המוזרות  שהיא הוגשה לא יכלה שלא להיות יסודית, שיטתית ותחת פיקוח הדוק של פרקליטות המדינה והיועץ המישפטי שהוא גם התובע הכללי. במילים אחרות בית המשפט קבע שיהודה וינשטיין לא מילא את תפקידו בצורה סבירה אלא רשלנית ומעוררת תמיה. מי שבנה סביב חשוד אווירה של חשוד תמידי שהחקירה בעיניינו תמיד נמצאת בהתקדמות, שהתעלם מעינויי הדין הניגרמים לחשוד ומהזמן הלא סביר שהחקירה נימשכת, שהתעלם ורמס לחלוטין את זכויות הנאשם ומילכד אותו במה שהגדרתי לעיל "מצב קפקאי", ולבסוף הגיש נגדו תביעה איזוטרית וזניחה, שפגעה בו ובקרירה הפוליטית שלו בצורה רשלנית שעוררה ביקורת קשה מצד בית המשפט - לא, דגש על המילה לא, מילא את תפקידו לא בהיבט המוסרי, לא בהיבט העינייני ולא בהיבט החקירתי. המסקנה שלי היא שאו שיהודה וינשטיין לא מבין מה תפקידו או שאת תפקידו מגדירים לו גורמים עלומים שאיננו יודעים מיהם.


המדאיג הוא שלאדם הכושל הזה ששם את שילטון החוק לפלסתר יש את הכוח למנוע מהכנסת חקיקה לפי שיקול דעתו הלקוי במובהק בטענה שהוא "לא יכול להגן על החוק בבג"ץ", סמכות שקיבל מהשופט העליון לשעבר אהרון ברק בפסיקותיו ושאינה בחוק,  שעצותיו לממשלה אינן מבחינת עצות אלא ציווי מישפטי, שביכולתו לפסול מינויים מתוך אי הבנת תפקידו ושאין עליו ביקורת כל שהיא אלא פרשנותו האישית.


מכאן אין ברירה אלא לפצל את תפקיד היועץ המישפטי בין תפקיד התובע הכללי לתפקיד היועץ המישפטי לממשלה. יש לעגן מחדש בחוק שהיועץ המישפטי אינו אלא יועץ ואין לו סמכות חוץ-דמוקרטית לפסול יוזמות חקיקה בכנסת, נציגת העם הניבחרת, לפי שיקול דעתו הפרטני שמעולם לא עמד בבחינה ציבורית ובמיקרה של יהודה וינשטיין התגלה כלקוי במיוחד.  

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה