יום שלישי, 19 בנובמבר 2013

על סין

למרות שארה"ב שוקעת ואירופה דועכת העתיד, לדעתי, לא נימצא בסין, כיום הכלכלה השניה בגודלה בעולם. סין סובלת מאותן הבעיות של אירופה, רוסיה ויפן - ילודה נמוכה, הזדקנות מהירה של האוכלוסיה וירידה בכוח העבודה - בתוך כ 20 שנה נידונה סין לקיפאון כלכלי. החלטת הוועידה הקומוניסטית, וועידת הרפורמות, מלפני שבוע לאפשר ילד שני במשפחה רחוקה מלהספיק ובאה מאוחר מדי. אין ביפן, לדוגמא, שום הגבלה על הילודה אבל מאז ביקש הקיסר הקודם הירוהיטו מהיפנים, בתחילת שנות החמישים, לעשות פחות ילדים התפורר מבנה המשפחה המורחבת ביפן, התפתחה תרבות של משפחות מצומצמות, דיור ותרבות עבודה  בהתאם. ספק אם עוד ניתן "להציל" את שיעור הילודה ביפן. בינתיים הם מצליחים בעזרת ישום טכנולוגיות רובוטיות בקנה מידה נרחב לשמור על רמת החיים למרות האוכלוסיה המצטמצמת אבל ליפנים ברור שהם במידרון שקשה לעצור ללא שינוי רדיקלי בילודה. יש כבר חישובים שמראים שב 2150 ימות "היפני האחרון". אותו המידרון מחכה לסין.


לדעתי הלא מוכחת והלא מוסמכת סין איחרה את המועד לשיקום הילודה לממדים של 2.1 ילד לאישה, המינימום הנידרש לשמירת גודל האוכלוסיה. גם רוסיה, למרות הצמיחה הכלכלית ואולי בגללה נמצאת במצב של התאבדות לאומית וירידה בהיקף האולוסיה והמשותף לסין, יפן ורוסיה שהמדינות אינן מעודדות הגירה מסיבות חברתיות ופוליטיות. לדעתי בתוך שני עשורים לא תהיה להם ברירה.


גם אירופה נימצאת בהתאבדות לאומית  אבל מצליחה להתמודד עם התופעה בעזרת הגירה מוגברת שמצילה את הכלכלה אבל משנה באופן דרמטי את החברה.  גם בשורת המדינות שעשויות להיות מעצמות בעתיד כמו ברזיל ותורכיה יש ילודה מאד נמוכה של פחות מ 2 ילדים לאישה. כרגע רק בהודו וארה"ב יש עדיין ילודה של מעל ל 2.1 ילדים לאישה ולארה"ב, מדינת הגירה מטיבעה, יש זרם בלתי פוסק של מהגרים והיא המיקלט  הטיבעי לבריחת מוחות מכל שאר העולם. בהינתן המסד הטכנולוגי של ארה"ב, החדשנות והיצירתיות של המשק האמריקאי, גודל השוק הפנימי שבה ורמת החיים הגבוהה של מעל 40,000$ לשנה לנפש, העתיד עדיין בארה"ב למרות הדעיכה הזמנית, העליה של סין והכוחניות של פוטין - אין בכלל מה להשוות את הכלכלה האמריקאית לזו הרוסית בממדים שלה, כלכלת ארה"ב גדולה פי 9 מכלכלת רוסיה.  העוצמה של רוסיה ומדינות דועכות כמו בריטניה וצרפת נובעת מהמבנה הארכאי של מועצת הביטחון של האו"ם וכבר ניבנה לחץ פוליטי מצד מדינות כמו ברזיל, הודו ותורכיה לשנות אותו - לבסוף הוא גם ישתנה.  


אבל כרגע, בעשור הקרוב, אולי שני העשורים הקרובים, המבנה המעצמתי של מועצת הביטחון והמארג העולמי עדיין יסתובב סביב העוצמה המתגברת של סין. ישראל צריכה את סין בשביל קישרי המיסחר והיצור  וסין יכולה להשפיע מאד על קצב הצמיחה בישראל לעת עתה. ישראל צריכה את סין כדי להשפיע על עיצוב ההסדר עם איראן המתגרענת ולשפע של הצבעות באו"מ מפני שלסין אין תסביך מיוחד או תלות מיוחדת  בערבים ובאיסלאם.


 
בפרשת בנק אוף ציינה שמימן בצורה עקיפה את תא הטרור שביצע, ב 17/04/2006, את הפיגוע בדוכן הפלאפל בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב שבה נהרג דניאל וולץ ז"ל מבוסטון, ארה"ב,, אז בן  16, אין לישראל למעשה ברירה הגיונית. אכן ישראל יזמה את מהלך התביעה נגד בנק אוף ציינה בארה"ב כחלק ממלחמתו בטרור  והתוצאה יכולה להיות קשה לבנק, לקשרי המסחר בין סין לארה"ב אבל בעיקר לישראל ולקשרים שלה עם סין. בשעתו, בשנת 2000, ביטלה ישראל בלחץ ארה"ב את עיסקת האווקס עם סין ומאז היחסים עם סין, בעיקר המסחריים, לא מתרוממים. קשה להמעיט בחשיבות היחסים עם סין בתקופה הזו ובכלל ומלחמה בטרור, במובנה הרחב, היא גם מארג של מדינות תומכות ומבינות (ראה דו"ח גולדסטון לדוגמא). במבוכה שאליה ניקלעה ישראל היא בחרה, בצדק רב, את סין על פני משפחת וולץ מבוסטון.


הייתי מצפה מראש הממשלה, לאור התפנית המביכה, להזמין את משפחת וולץ לשיחה אישית, להסביר להם את הדילמה, אם צריך גם לפצות אותם. הבעיה היא לא בתפנית שהיא כניראה הכרח בל יגונה, אלא בהתעלמות ממשפחת וולץ לאחר התפנית. תיקצר היריעה מלגנות את התנהגותו הנלוזה של ראש המוסד לשעבר מאיר דגן שלאחר שעשה ככל יכולתו לתקוע מקלות בגלגלי מדיניות הממשלה כלפי איראן התנדב כעת לסבך את ישראל עם סין ולהעיד במשפט וולץ בארה"ב. הרי את מחיר מלחמתו האישית והתמוהה בביבי נשלם כולנו. יש מצבים מביכים של הכרח בל יגונה  והם באחריות הממשלה  הניבחרת ולא באחריותו של אף אזרח פרטי יהיה זה אפילו ראש מוסד מהולל לשעבר.


לסיכום - מוקדם להספיד את ארה"ב, היא תהיה עוד שנים רבות הכוח הכלכלי, הטכנולוגי והצבאי המוביל בעולם ויש לה פוטנציאל בלתי ניגמר בעוד שהאופק של רוב הכוחות המובילים בעולם, כולל סין, הוא בעייתי במיוחד. למרות זאת סין היא כוח חשוב ותהיה עוד עשורים רבים כוח חשוב שצריך להתחשב בו ולנסות ככל האפשר לשמור איתו על יחסים טובים. אין לנו מדי הרבה חברים ולא צריך לצרף את סין  למדינות שנגדנו.


תגובה 1:

  1. טל הראל סן פרנסיסקו19 בנובמבר 2013 בשעה 15:49

    ההתעלמות של כותב המאמר מהחוב החיצוני של ארה"ב (מרביתו לסין) בסך של 17 טרליון דולר מאוד תמוהה, בנוסף התל"ג של ארה"ב אינו גודל ביתר מ 2% בשנה. בקרוב אמור הפדרל ריזרב להפסיק לקנות אגרות חוב או בעברית פשוטה להדפיס דולרים דבר שיגרום להאטה רצינית וגם למיתון בארה"ב.

    השבמחק