יום שני, 11 במרץ 2013

הדוגמה המצרית

האביב הערבי, מה שאני מכנה ההגדרה מחדש של המרחב הערבי, משנה את פני אזורנו במהירות. אדון, בהקשר של הסכסוך ביננו לפלשתינים, בשאלה האם זה טוב או רע לישראל.


יש לצונאמי שעובר על העולם הערבי שני מאפיינים מרכזיים ותוצאה ברורה אחת. המאפיין הראשון הוא חוסר הנכונות של ההמונים להשלים ולקבל את מערכות השלטון בארצם, את השחיתות, השקר המתמשך ובין השאר, בשוליים, את המוסכמה שישראל, כביכול, אשמה במצב הערבים באשר הם. במילים אחרות אין יותר נכונות לקבל את ישראל כשעיר לעזאזל של תחלואי העולם הערבי. אדגיש שבמישור הריגשי השינאה לישראל כניראה לא פחתה.


המאפיין השני הוא איסלמיזציה של התהפוכות, של הפוליטיקה הערבית ושל חלק גדול מסוכני השינוי שמשנים במהירות את פני העולם הערבי. התוצאה הברורה שבינתיים אפשר להבחין בה היא ירידה במשילות וביכולת של המישטרים המרכזיים והתפצלות העולם הערבי למחנות דתיים עם מאפיינים שונים. למשל כמעט כל המחנה הליברלי במצרים הוא גם מאד מוסלמי אבל הוא חלוק על האחים המוסלמים באשר לתפקיד האיסלאם בפוליטיקה. אנחנו גם יכולים להעריך בסבירות גבוהה שהאסלאם הפוליטי לא יכול לתת מענה לבעיות האמיתיות של העולם הערבי, כלכלה חופשית, יזמות, כיבוד הזולת, חופש המחשבה והדעה, הדרת נשים וביטחון מינימאלי כלכלי וסוציאלי. אפשר לכן לצפות לאופק יותר רחוק, נניח של 30 שנה מהיום, וכבר להעריך שהאסלאם הפוליטי שגאה כל כך באופוזיציה כבר מתחיל להתדרדר לסופו כמישטר מקובל על ההמונים. בתוך שני עשורים הוא נידון לאחד משני תהליכים - או התהליך הסיני שבו המיפלגה הקומוניסטית נישארה ארגון העל של המדינה אבל מיישמת בצורה רחבה סט ערכים קפיטליסטי במהותו , ניקרא לזה השתנות מביפנים והשארת הקליפה - או הדוגמא האיראנית/קוריאנית של הגברת העריצות והבידוד מפני העולם שבחוץ. בהינתן המהומות בעולם הערבי, הטאבו שנישבר, הפחד שנעלם והנכונות לשאת במחיר - התסריט של השבת העריצות במתכונת איראנית מלאה ניראה פחות סביר.


מכאן עולות כמה שאלות לגבי העתיד - ראשית -מה יהיה משקלו של האסלאם במארג הפוליטי המתהווה במיזרח התיכון, שנית כמה האסלאם יהי מסוגל לשמור על לכידות חברתית ודתית במרחב הערבי, שלישית מה מישקלה של השנאה ליהודים ומה יהיה היישום המעשי של השינאה לפוליטיקה ולמאבק בישראל.


אוסיף שגם במצרים וגם בסוריה יש ניסיונות להשתמש בישראל כדי להכפיש את הצד השני ולייצר מכנה משותף על ידי כל המחנות הפוליטיים. עד רגע זה אין ל"סחורה הישראלית" ביקוש ואיש לא קונה אותה - יהיה זה בשאר אסאד שמאשים את ישראל כמסייעת למורדים או המורדים שטוענים שבשאר אסד כרת ברית חשאית עם ישראל כדי להפנות את צבאו נגד המורדים.


הדוגמא המצרית הקצרה מספקת לנו כמה תשובות ראשוניות לשאלות שלעיל. משקלו של האסלאם במארג הםוליטי הוא גדול מאד אבל לא מספיק כדי לייצב שילטון ולנהל מדינה. האסלאם הפוליטי בכל המרחב הערבי מלוב ותוניסיה דרך מצרים סוריה ועיראק ניכשל לחלוטין ביצירת לכידות חברתית, דתית ופוליטית. בסוף, כמו בדוגמא התוניסית, יהיה צורך בקואליציה עם גורמים לא איסלאמיסטיים בחברה כדי להחזיר את היציבות ההכרחית לטווח הארוך. משקלה של שינאת היהודים והשינאה למדינת ישראל נישאר גבוהה מאד אבל נידחק לשולי העשיה הפוליטית, מתוך הבנה מחלחלת שיש צרכים דוחקים הרבה יותר. השימוש בישראל כאליבי לייצר מכנה משותף חברתי לא אחז מים באף מקום במרחב הערבי בשנתיים האחרונות.


מוחמד מורסי, נשיא מצרים הנוכחי, החל בקריירה הפוליטית שלו במצרים בהקמת ועד בכפרו בדלתא של הנילוס למלחמה בהסכם השלום עם ישראל. הוא אישית מתעב את ישראל ונירתע וחומק מכל מגע עם נציגים ישראלים. מצד שני השיתוף הביטחוני עם מצרים מצויין, מצרים נטלה על עצמה, בניגוד לימי חוסני מובארק, להכיל את הבעיה העזתית, לעצור בצורה מעשית את התחמשותה ולמנוע ממנה להעמיד בפני מצרים דילמות הקשורות בעימות עם ישראל. הייתי מתמצת זאת שהסכם השלום עם מצרים שנוא מאי פעם וגם יציב מאי פעם.


שלא ניתבלבל מהספינים בתיקשורת - כן! איום הטרור של קבוצות בלתי נישלטות על גבולנו בסוריה, מצרים ולבנון גדל משמעותית - אבל מדובר באיום מיטרדי שישראל מיומנת בהתמודדות איתו. האיום הצבאי הגדול של מדינות מאורגנות, מאוחדות כמו בימי מלחמת יוה"כ וששת הימים, המסייעות אחת לשניה ושיכול להפוך במהירות לאיום קיומי הוא מזמן נחלת ההיסטוריה. הדוגמא המצרית היא ברורה - שונאים את ישראל אבל יש הרבה צרות אחרות, דחופות, מאיימות ואמיתיות - שישראל תחכה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה