יום ראשון, 11 בנובמבר 2012

בלי אשליות

לפני מבצע קדש ב 1956 סבלו גבולות המדינה בעוטף עזה, פרוזדור ירושלים והשרון מפעולות הפידאיון העזתי והמסתננים מהגדה. בירושלים היה "המשוגע" התורן יורה מפעם לפעם על אזרחי קו התפר. סידרה ארוכה של פעולות תגמול לא הניבו את התוצאה המבוקשת - בלימת המחבלים. רק השינוי האסטרטגי בעיקבות מבצע קדש הביא מנוחה יחסית לעוטף עזה.

"אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סנוורו ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם.

לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבתבנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים השכחנו זאת? הן אנו יודעים,כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על אף שאלף נדרנו כי דמנו לא יוגר לשווא - אתמול שוב נתפתינו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נרתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט החרב מידנו - וייכרתו חיינו". הדברים נאמרו על ידי משה דיין ב 19/04/1956, לפני 56 שנים, בהספד לרועי רוטנברג, נחלאי בן 19 שנהרג על ידי מסתננים מעזה יום קודם . הדברים נכונים היום כמו אז בדיוק.

ב מיד לאחרי מבצע קדש ב 1956 החלו ישובי הגבול עם סוריה על גדות הכינרת ועמק החולה להיות מטרה קבועה לארטילריה הסורית. משהחלה המלחמה על המים ב 1964 עוד ביתר שאת. לילדי גבול סוריה היה המיקלט בית שני ולא עזרו הפגזות והפצצות הנגד, פשיטות התגמול בנוקייב ותאופיק. בסוף מה שהחזיק את ההתיישבות זה חוסנם של תושבי הגבול. זה השתנה רק ב 1967 כשהגבול הועתק מעבר לקו פרשת המים ברמה מזרחה. כבר ב 1967 כשהחלה עונת ה"מירדפים" הפכו, בתורם, ישובי עמק הירדן מטרה קבוע לתותחני הירדנים והפלשתינים. לא הפצצות ולא פשיטוח אלא רק ספטמבר השחור בירדן ב 1971 ומלחמת יו"כ ב 1973 הביאו שקט לעמק הירדן. מ 1973 ועד יציאת צה"ל מלבנון ב 2000, משך 27 שנים, היו ישובי אצבע הגליל, גבול הלבנון בואכה נהריה ובראשן קריית שמונה מטרה מתמשכת לסידרה ארוכה ומתחלפת של אירגוני טרור פלשתינים, לבנונים ולבסוף גם בינ"ל. תיקצר היריעה מלתאר את הפשיטות, המבצעים המיוחדים, המלחמות הגדולות והקטנות, ההפגזות וההפצצות שהועילו במיקצת אבל לעולם לא מיגרו את התופעה, בתהליך מתמשך רק העצימו אותו. גם יציאת צה"ל מלבנון בשנת 2000 לא הביאה לרגיעה מוחלטת אלא רק לרגיעה זמנית מתמשכת וגם שם, כמו בשאר גבולותינו, השקט תמיד זמני ומאיים להתפוצץ. כיום אין לצה"ל ולמדינת ישראל תשובה אסטרטגית לטרור מסיני - רק טקטית והטרור משם ימשיך להכות בנו מפעם לפעם וגם אם נסכל 100 מיקרים תמיד יבוא המיקרה ה 101. מדובר בסקירה חלקית בלבד.

לצה"ל יש יכולת תגובה לעזה, יש לו אולי גם יכולת הרתעה מוגבלת בזמן ובנסיבות הגאו פוליטיות של האזור אבל דבריו של משה דיין הם האמת הנוקבת - אין לנו תשובה אסטרטגית לשערי עזה ולעולם גם לא הייתה. אולי דברי כפירה אני כותב אבל כן !! אין לישראל ברירה אלא לסמוך על עוז רוחם ועמידותם של תושבי עוטף עזה כמו שהיא סמכה בשעתו על גבורתם של תושבי עמק החולה וגבול סוריה, על עמידותם של תושבי גבול הצפון ונחישותם של תושבי קריית שמונה, על חוסנם של תושבי עמק הירדן ועל עוז ליבם של תושבי ירושלים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה