ביום ראשון האחרון בערב, בערוץ 2, הודע לנו אמנון אברמוביץ שמצרים ביטלה חד צדדית את הסכם הגז עם ישראל והוסיף פרשנות משלו שהיות ומצרים התחייבה בהסכם השלום לספק את צרכי האנרגיה של ישראל למשך 20 שנה ממועד חתימת ההסכם (ב 26/03/1979, היום אנחנו כבר ב 2012, 13 שנה אחרי שהסעיף פג מתוקפו), כי אז יש בהודעה המצרית גם הפרה של הסכם השלום עצמו. לפרשנות אין שחר, ביטול הסכם הגז אינו הפרה של הסכם השלום אבל הוא כן !!! פגיעה קשה ברוח השלום.
התגובות במצרים היו נילהבות מאין כמותן, מכל צד שיבחו את הנתק מישראל - בין אם מדובר באדם ברחוב, קריין הטלוויזה או מי מהמועמדים לנשיאות. ברור שהסכם השלום עם מצרים שהתנחל בלבבות רוב הישראלים לא התנחל בליבם של כמעט כל המצרים. מכאן השאלה למה הם כל כך נילהבים, מה יש להם נגד ישראל ?
כמעט כל מדינות העולם חולקות גבול משותף עם מדינות שתרבותן הבסיסית דומה. כך מדינות דרום אמריקה, אירופה, מרכז אסיה, אסיה הפציפית, אפריקה השחורה והעולם הערבי. במעט מקומות בעולם קו גבול מדיני הוא גם קו גבול חברתי ובין תרבותי המביא שני עולמות שונים לכלל חיכוך. אחד הדוגמאות הבוטות הוא גבול ארה"ב מכסיקו הגובה מעל ל 10,000 הרוגים בשנה ונימצא בלחימה מתמדת, הגבול בין שתי הקוראות, אותו העם שפלגיו פיתחו תרבות חברתית ושילטונית שונה לגמרה בששת העשורים האחרונים, והגבול בין פקיסטן המוסלמית והחצי אוטוקראטית להודו ההינדית והדמוקרטית. בעולמנו יש שתי מקורות לסכסוכים, משאבים ואידיאולוגיות, ואחד המאפיינים של הטבע האנושי הוא חשדנות, שלא לאמר עוינות, לזולת - תכונות שאפשר לטשטש לזמן מסויים בתנאים של שפע כלכלי ויציבות פוליטית ושמתפרצות כל פעם מחדש כשיש משברים כלכליים והתערערות של התשתית הפוליטית, יגוסלביה ובריה"מ לשעבר כמשל.
ישראל שונה מסביבתה בצורה בוטה בכל המישורים האפשריים. ישראל היא מדינה המזהה את עצמה כמדינה יהודית בדתה במרחב מוסלמי ענק שמזה כמה עשורים מקיא ודוחה מתוכו כל מי שאינו מסולמי. לא רק היהודים דחויים במזרח התיכון, נוצרים נירדפים ומהגרים במיליונים מעיראק, לבנון , הרשות הפלשתינית ולאחרונה גם ממצרים. אלו שנשארים מחפשים מפלט בלאומנות הערבית האמורה להוות מכנה משותף בינם לרוב המוסלמי (עזמי בישארה וחנין זועבי כמשל).
ישראל שונה מהמרחב בו היא חיה בלאומיותה היהודית (כידוע יהדות מגדירה גם דת וגם לאום) במרחב ענק המגדיר את עצמו ערבי. אלו שמחפשים מפלט, בעיקר הנוצרים, מהמרחב המוסלמי הסוגר עליהם חייבים וניגררים לבטא את לאומיותם הערבית גם דרך הדחיה של הלאומיות היהודית.
במרחב שטרם ידע דמוקרטיה, שנתון לחסדם של עריצים מטעם עצמם או מטעם שושלתם, ישראל היא מדינה דמוקרטית אם כל סממני התרבות הדמוקרטית - חופש דיבור, מעמד האישה, בתי משפט בלתי תלויים , תקשורת חופשית ובחירות תקופתיות, חשאיות ואישיות. בצורת החיים שלה מהווה ישראל, ביחוד לאור שגשוגה הכלכלי, אתגר מתמשך וסדין אדום לחברות הערביות והמוסלמיות שסביבה. הצורך להסביר לחברות הערביות, בעיקר אלו שאינן משופעות במשאבי טבע ונאלצות לייצר כלכלה יש מאין, למה ישראל כן יכולה והם לא מייצר שורה של הסברים ותרוצים מזימתיים על היהודים כשולטים בהון העולמי, על הקשר הסימביוטי עם מעצמת העל ארה"ב, על הגזלה של העושר הערבי והמזימה להשאיר את הערבים בכוונת מכוון, בניחשלות כלכלית למען העושר של ישראל.
עלינו להשלים ולהבין שישראל, נירצה או לא נירצה, היא נטע זר במרחב, מתריס בעצם קיומו ומתריס עוד יותר בהצלחתו. עד שהערבים לא ילמדו להתמודד עם בעיותיהם בהצלחה, להבטיח יציבות והתקדמות כלכלית מתמשכת ומידה סבירה של חופש והחברה הערבית לא תצליח לצמצם את הפער בין המציאות לשאיפות ישראל תמשיך להוות ישות מתריסה, שעיר לעזאל, התירוץ האולטימטיבי לחוסר ההצלחה הערבי ומוקד לתיסכול, חשדנות ושינאה. הבעיה לא אצלנו אלא אצלם וכרגע אין לה פיתרון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה