הבית הלאומי שלנו

אף ממשלה שמתיימרת למשול לא יכולה להסכים שקבוצה כל שהיא תאכוף עליה מדיניות שהיא לא החליטה עליה. בטח לא בממשלה דמוקרטית. לא רק הבית בחברון הוא ניסיון לקבוע לממשלה עובדות בשטח וזה וודאי לא המיקרה היחיד. הממשלה, ברשות השר בני בגין, הולכת ומשלימה עם עובדות שקבעו הבדואים בשטח, אם עובדות שההגירה הבלתי חוקית מייצרת במרקם החברתי של ישראל, עם עובדה שהמגזר הערבי רווי בנשק בלתי חוקי המופעל בעיקר נגד ערבים. הכל נכון ועדיין אין מחדל אחד מצדיק מחדל אחר. אני מניח שהסיבה שהממשלה גוררת רגלים במספר נושאי פנים נובעת בעיקר מהתהודה הבין לאומית הקשורה לנושא הבית בחברון והבניה בשטחים בכלל.

איני קונה את הריטואל הקבוע שכאשר בדרכי חשאי נרכש בית ערבי ומשנחשפת העיסקה, בתגובה פבלובית חוזרת תמיד על עצמה, טוענים המוכרים, שצפויים לפסק דין מוות ומשפחתם לסנקציות מצד החברה הפלשתינית, שהמסמכים מזוייפים, שהם נפלו קורבן למירמה וכו..... אני מניח שהבית בחברון ניקנה כדת וכדין ותהליך הקניה מגובה בכל המיסמכים האפשריים אבל !!! וזה אבל ענק - מדינת ישראל לא סיפחה את השטחים, למעט את מזרח ירושלים. למעשה קבעה ממשלת ישראל לדורותיה שריבונותה בשטחי יש"ע היא מוגבלת וכפופה לחוק הבינ"ל בכל הקשור לשטחים כבושים, תיאורתית, זמנית, שנויה במחלוקת ונתונה למו"מ. לכן חוקי ישראל למעשה לא תקפים ביהודה ושומרון אלא דרך צווים צבאיים המעניקים תוקף למעשה כזה או אחר או לסמכות מסוימת לפעול בשטח. כל עוד הממשלה לא סיפחה את שטחי איו"ש (לדעתי טוב שלא סיפחה) אין דין קניית בית בחברון, שהוא מעשה פוליטי הנישפט באמות מידה פוליטיות, לקניית בית במוצא עלית, בעפולה או אילת ששם מדובר בעיסקה בין מוכר לקונה ותו-לו.

למהות העיניין - גם מי שציני לחלוטין לגבי הסיכוי להגיע להסדר שלום מלא עם הפלשתינים ניחרד מהסיכוי שמדינת ישראל תכיל בתוכה כדי 35% אוכלוסיה עויינת, שלא מקבלת את זהותה היהודית של ישראל ויכולה, לאורך זמן ובאמצעות מיצוי האפשרויות הקיימות בדמוקרטיה, לערער את המדינה וזהותה מבפנים. בתסריט דמוקרטי האפשרות שפוליטיקאים יחזרו אחרי הקול הערבי, מה שקורה כבר היום בכל הפריימריז ברוב המיפלגות, שאליהם יצטרפו אותם פלגים באוכלוסייה היהודית שגם היום מתנגדים לזהותה והגדרתה של ישראל כמדינה יהודית, אינה אפשרות הזויה. כבר היום מחזיקה האוכלוסיה המוסלמית, הקטנה באופן יחסי לאין שיעור, את הפוליטיקה הפנימית במדינות כמו צרפת ובריטניה כבני ערובה ל"פוליטיקלי קורקט" מוסלמי הכולל בתוכו גם דה לגיטמציה לישראל ואנטישמיות. כל הדיוט בישראל יודע שכשיש פרימריז חלק נכבד מהמאמץ של המתמודדים זה לשכנע את קבלני הארגזים במיגזר הערבי להטות קולות להנה או לשם. בסוף יש למאמצים האלה גם תגית פוליטית והגלישה של מפלגת העבודה לכיוון השמאל הקיצוני, שניבלמה בימי שלי יחימוביץ, היא חלק מהתופעה. זה כבר מתחיל לחלחל בקדימה.

לכן טובתה והישרדותה של ישראל כמדינה גם דמוקרטית וגם יהודית מחייבים הגדרת גבול ביננו לפלשתינים, אם אינו רישמי, חתום ופרי הסדר מדיני כי אז יש לייצר אותו חד צדדית כעובדה בשטח. הסיבה שהציונית מצליחה והצליחה לייצר מדינת לאום ליהודים בעוד התנועה הלאומית של ערביי השאם (מונח ערבי בשימוש עד היום למערב מסופוטמיה) בפלשתין מדשדשת ומזנבת בתנועה הציונית היא שהציונות תמיד הייתה גמישה ולא ראתה את המציאות בשחור ולבן. היא הסכימה לועידת לונדון ב 1938 (25% ליהודים), לתוכנית החלוקה ב 1947 (53% ליהודים) ואפילו הסכימה לעיקרון של הגדה המערבית כמולדת לפלשתינים בהצעות ברק בקמפ דיויד ב 2000 ווהצעות אולמרט ב ספטמבר 2008 (78% ליהודים) - הפלשתינים תמיד אמרו לא. התוצאה ישראל חזקה ומתחזקת, שואפת וחותרת להיות מהמדינות העשירות בעולם, עד לאחרונה ללא משאבי טבע רציניים, שזהותה הלאומית כמדינה יהודית הולכת ומתגבשת ומהצד השני הפלשתינים, גם אם ידחיקו, תלויים לקיומם בכלכלת ישראל, זהותם הלאומית מתפוררת לישויות וזהויות שונות (ערביי עזה, ערביי הגדה, ערביי 48, אזרחי ירדן ופליטי הפזורה ממש לא מרגישים נוח אחד עם השני וברור שאינם מוכנים לחיות תחת מסגרת מדינית לאומית אחת - תשאלו את ערביי ישראל!!!). גמישות פוליטית תמיד הייתה בליבת הציונות המעשית ולמרות הקיטורים היא הוכחה כהצלחה גדולה (ספק אם יש דומה לה בהיסטוריה). אז כן! - קניית הבית הייתה כדין אבל הפינוי היה בלתי נימנע אם אנחנו באמת רוצים מדינה יהודית ודמוקרטית.