אוטופיה פוליטית

בישראל מתנהל זה זמן וויכוח על שיטת הממשל - הממשלה לא יציבה, טוענים מצדדי השינוי, והיא סחיטה על ידי קבוצות פוליטיות קטנות בשוליים. בן דרור ימיני מכנה זאת מיעוטוקרטיה (שלטון המיעוט). אציין שאין שיטת ממשל מושלמת, לכל היותר מאוזנת. כבר שינינו את שיטת הממשל ואהוד ברק נבחר, במרץ 1999, בשיטה שהפרידה בין הבחירות לכנסת לבחירת ראש הרשות המבצעת - ראש הממשלה. התוצאה הייתה אסון פוליטי קשה, התפוררות והתפצלות משני גושים מובילים, שלאחד מהם יש רוב, למספר קבוצות לחץ ללא רוב לאף אחד מהן - ללמדנו ששינוי שיטה פוליטית דומה למשחק באש בחדר מלא אדי בנזין. אתמודד כאן עם שאלת הסחטנות הפוליטית (במאמר אחר אעסוק ביציבות ובאחד נוסף בפתרונות שאני תומך בהם). 

ב 31/12/2011 נאלץ הנשיא הכל יכול של ארה"ב ברק אובאמה לחתום על חוק הקובע שכל מי שפוגע או זומם לפגוע באמצעות טרור בשטח של ארה"ב יועמד בפני בית דין צבאי ולא בית דין אזרחי כמקובל עד היום. החוק כולל אזרחים של ארה"ב (ויש עוד האומרים שישראל מאבדת את הערכים הדמוקרטיים שלה). הנשיא אובאמה התנגד לחוק ובמעמד החתימה אף אמר שהוא עושה זאת בחוסר רצון. אבל הסנט הנשלט על ידי הרפובליקנים שילב את החוק , בעסקת חבילה, עם הקצאת כספים להמשך פעולות צבא ארה"ב בחו"ל. זה היה משחק של מי ימצמץ ראשון כי הרפובליקנים, בדיוק כמו הדמוקרטים, לא מוכנים להפקיר את צבאם בחו"ל.

לרפובליקנים, שמאז הבחירות לקונגרס ב נובמבר 2010 מחזיקים ברוב בקונגרס (לא בסנט), שבויים בידי קבוצת מיעוט נחושה ומסורה, המקבילה של "זו ארצנו" של פייגלין בליכוד, תנועת "מסיבות התה". סקרים לא נותנים לה תמיכה פעילה של יותר מ 5% מאוכלוסיית ארה"ב (עדיין מעל ל 15 מיליון תומכים נלהבים ונחושים). אבל התנועה מתגייסת בהתלהבות לכל קמפיין של מועמד שמרני התומך בעמדותיהם, מתייצבים לדגל ב 98% נוכחות בקלפיות ולרוב חברי הקונגרס הרפובליקאים בארה"ב אין סיכוי להיבחר באם יצאו ראש בראש נגד תנועת "מסיבות התה" או נגד הערכים המרכזיים שלהם - קיצוץ בתקציב, צמצום הממשל ובעיקר ערעור מעמדו של הנשיא ברק אובאמה. בדיוק כמו פייגלין בליכוד הם הפכו ללשון המאזניים והצליחו לבצע כעין "השתלטות עוינת" על מפלגת הרוב בקונגרס שהיא מצידה מנסה לעשות אותו הדבר לנשיא אובאמה בהצלחה לא קטנה. אני מעז לומר ש"מסיבות התה" סוחטות את הנשיא אובאמה, כמובן בדרכי עקיפין . יותר מ"זו ארצנו" את ראש הממשלה בנימין נתניהו.

אוסיף עוד דוגמא משלל הדוגמאות הנוגעות לכל הדמוקרטיות בעולם - חוק הבריאות של ארה"ב. לקראת ההצבעה המכרעת בסנאט, ב 21/03/2010, חסרו לנשיא אובאמה עדיין כ 8 קולות. התחיל סחר סוסים שהאפיל על כל מה שאנחנו יודעים בפוליטיקה הישראלית. לזה הבטיח הקמת מפעל במחוז הבחירה שלו, למען השני סילק לחלוטין את התמיכה הממלכתית בהפלות רפואיות מאושרות ולמען השלישי הגביל את המחקר החשוב בתאי הגזע - הכל בניגוד לעקרונותיו האישיים ולמצע עליו נבחר. כל חבר סנט זניח סחט את הנשיא בלי בושה. בסוף יצא חוק מסורבל מאין כמותו, יקר להחריד, עם הערכה שעלותו עלולה להגיע לכדי 20% מהתל"ג האמריקאי, המציע פתרונות מוגבלים וחלקיים בלבד. חלק מהמחקרים אף טוענים שהחוק יקר את כלל הבריאות בארה"ב בממדים מבהילים.

לסיכום דמוקרטיה ללא "סחטנות" היא אוטופיה. למעשה היא מיצוי הכוח הדמוקרטי ומחויבות הנבחר לקהל בוחריו. היא משגשגת בתנאים של "לשון המאזניים" בכל השיטות הדמוקרטית הידועות. יש תמיד לקבוצת מיעוט נחושה שמצליחה לזהות נכון את נקודת הכובד של הפוליטיקה יתרון עצום כשהיא אכן מחויבת, מגויסת וממוקדת.

הפתרון לסחטנות הוא "בואו להצביע" מפני שאם הרוב האדיש לא יצביע כי אז חלקם היחסי של הקבוצות הנחושות בשוליים אכן יגדל וישגשג דווקא ליד מוקדי הכוח מהם הם ניזונים. משהו שאיני זוכר את שמו ולכן איני יכול להעניק לו קרדיט כתב בעקבות הפגנות ה"צדק החברתי", לאחר שניתח את דפוסי ההצבעה של הקהל האופייני למחאה, שלו המוחים היו באים להצביע בבחירות באותה מחויבות שהפגינו במחאה, אלו שכן שבאו להצביע, במקום להצביע לקבוצות שוליים כמו "אל סם", "עלה ירוק" או גמלאים היו משקיעים את כוחם האלקטורלי במפלגות ממסדיות מרכזיות - יתכן שכלל לא היה צורך במחאה.

כשהחילוניים הדירו עצמם מהבחירות לראש העיר בירושלים בפברואר 2003 הם שהביאו לבחירתו של אורי לופיליאנסקי ,המקושר לעדה החרדית, שלמרות גודלה היא עדיין מיעוט בירושלים, אבל מיעוט מגויס ונחוש. כשהחילונים התגייסו, למרות שפע של מחלוקות, סביב דמותו של ניר ברקת ב 11/2008 הוא הפך לראש העיר. המסקנה לכן שהפתרון לסחטנות הפוליטית הוא במחויבות פוליטית - בואו להצביע ואל תתלו יהבכם בשינוי השיטה כי גם אחרי השינוי רק מי שמצביע משפיע.