המהומה בעולם הערבי לא ניפסקת. במה שכונה ה"אביב הערבי" ניתן להבחין בשני תהליכים מרכזיים. הראשון - עליית כוחו של האסלאם הפוליטי ואיתו ההערכה שלפחות העשור הקרוב יהיה שייך לאחים המוסלמים במיגוון צורותיו. הם כבר שולטים בתוניס, במרוקו, קיבלו על פי תוצאות ראשניות 40% מהקולות במצרים, מובילים את האופוזיציה בסוריה ושולטים בחצי מהעם הפלשתיני באמצעות החמאס. התהליך השני הוא התפרקות הלאומיות, שקוויה הם מורשת קולוניאלית מוועידת סאן רמו ב 1922, לעדתיות ושיבטיות שורשית. בעיראק זה סונים נגד שיעים נגד כורדים, במפרציות זה ערבים סונים נגד מהגרים ובעיקר שיעים, בתימן זה השיעים בצפון השואפים להתנתקות מהסונים בדרום, בסוריה זה הסונים נגד קואליציית המיעוטים של בשאר אסאד – העלווים, הדרוזים והנוצרים (יחד כדי 45% מהאוכלוסיה), בירדן זה הבדווים נגד הפלשתינים, במצרים ובכל המזרח התיכון רודפים נוצרים ובלוב זה השבטים המזרחיים של בנגאזי נגד המערביים של טריפוליטניה. המזרח התיכון כולו נתון בעימות בין שיעים לסונים המשליך על כל שאר העימותים באשר הם. אפשר לאמר לכן שמצד אחד ישראל תהיה יותר מבודדת ושנואה באזורנו ומצד שני הערבים יהיו שקועים עוד הרבה זמן בתהליכי ההגדרה העצמית שלהם ופחות עסוקים בישראל ובעיקר בסיכסוך עם הפלשתינים. אפשר לאמר במפורש שמפלס האיומים הקונבנציונלים (לא כולל הגרעין האיראני) נימצא בירידה משמעותית.
אירופה, שעסקה בהתמכרות לחיים הטובים. שוקעת בעיקבות ההגירה בלתי מבוקרת, למשבר זהות קשה שאליו מתווסף משבר כלכלי אדיר שיש לו פוטנציאל לרסק את האחדות האירופית, לפרק את גוש היורו ולדחוק את החזון של אירופה המאוחדת לטובת עליתה מחדש של הלאומיות המדינתית. כך או כך המשבר הוא עצום והוא יסתיים, מתי שיסתיים, בירידת מעמדה של אירופה כיחידה בזירה העולמית.
בעתיד סביר מאד שנראה במלחמות עיראק ואפגניסטן את תחילת הדעיכה של ארה"ב כמעצמת העל היחידה בעולם. מה שברור שמה שנראה בימי הנשיא בוש כירידה איטית במידרון - ניראה בימי הנשיא אובאמה כהתחלקות מהירה במתלול. גם הציבור בארה"ב מאס במעורבות ארה"ב ומקבל כנראה, במידה של שביעות רצון, את התקפלות ארה"ב מהמזרח התיכון ומרכז אסיה ואת הדעיכה המהירה בהשפעת ארה"ב על התהליכים בעולם.
מבנה האו"ם הפך לכמעט לאנכרוניסטי. מעצמות עולות כסין, כהודו, ברזיל (הכלכלה השישית בעולם אחרי ארה"ב, סין, יפן, גרמניה והודו ולפני בריטניה וצרפת) ובשוליים אפילו תורכיה של ארדואן, דורשים לעצמם באו"מ מעמד המשקף את עוצמתם ויכולתם הכלכלית. לטענתן מועצת הביטחון משקפת את המצב לאחר מלחמת העולם השניה ואת המורשת הקולוניאלית שכן רק העבר הקולוניאלי העניק למעצמות בינוניות כמו בריטניה וצרפת מעמד של קבע במועצת הביטחון ורק מארג הכוחות של סוף מלחמת העולם השניה הדיר את יפן וגרמניה מחברות קבועה במועצה. אין לדעת מתי זה יקרה אבל גם האו"ם נימצא בדעיכה לטובת אירגונים בינ"ל אזוריים (ראה את תפקידה של הליגה הערבית במשבר הסורי או את תפקיד נאט"ו בלוב).
אין ספק שהמשבר העולמי ושידוד מארג הכוחות העולמי ידחק לפינה את העיסוק האובססיבי בסכסוך עם הפלשתינים, שהיווה בו זמנית מגדיר ללאומיות ולזהות הערבית. הרשות הפלשתינית נאבקת כבר היום על הלגיטמציה שלה בחברה הערבית והמוסלמית שבה העתיד קשור דווקא לחמאס.
המהומה העולמית אינה משפיעה באמת על רף הסיכונים לקיומה של מדינת ישראל מעבר למה שהיה קודם אבל מייצרת המון מצבים והזדמנויות שישראל יכולה לנצל לטובתה. למשל האם האיבה של האחים המוסלמים לישראל חזקה מהחשש והפחד מאיראן המתגרענת. השנים הקרובות הן הזדמנות לישראל להגדיר את עצמה מחדש – ישראל יכולה להרחיב את אחיזתה בשטחים ולגרור אותנו למדינה דו לאומית, היא יכולה, לחילופין, לצמצם את אחיזתנו בשטחים ולחזק את זהותנו כמדינה יהודית, ישראל יכולה להעיז לייצר שיטת ממשל שונה לעם. היא חייבת לשנות בהדרגה את האוריינטציה שלה לארה"ב בהתקשרויות אסטרטגיות עם מעצמות העתיד ובעיקר עם סין ויש עוד עוד שפע אפשרויות נוספות. כך או כך העולם משתנה במהירות, מוקדי הכוח מתחלפים וישראל לא יכולה להרשות לעצמה להישאר במקום – בתום העידן הקרוב ישראל יכולה לצאת מחוזקת אם יהיה לה העוז להחליט חד צדדית ולשנות עכשיו, כשיש לה הזדמנות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה