הפטנט הישראלי

יש מספר כללי ברזל בדמוקרטיות. הראשון הוא שמקור הסמכות לכל המוסדות הדמוקרטיים באשר הם הוא "העם". השני  שאין גוף בדמוקרטיה הממנה את עצמו במנותק מ"העם". הכלל שלישי הוא שבסוף כל גוף דמוקרטי משקף את השיקלול של סך הערכים בחברה שאותה הוא מייצג – "העם". הכנסת משקפת את שיקלול הרצון הפוליטי והכלכלי של הבוחרים, הממשלה את שיקלול הרצון הזה בכנסת, בכל מדינות  המכונות דמוקרטיות המערכת המשפטית משקפת את התפיסות החברתיות של החברה אותה היא משרתת. היות ובכל חברה יש מחלוקת היא צריכה להשתקף בסופו של יום גם בבתי המשפט.

 

בבית  המשפם העליון של ארה"ב משרתים אך ורק שופטים שמונו ישירות על ידי סמכות פוליטית וביצועית – הנשיא. חלקם מונו במימשלים דמקרטיים וחלקם בממשלים רפובליקנים כולל נשיא ביהמ"ש העליון הנוכחי ג'ון רוברטס, שמונה בימי ממשל בוש הבן. ביהמ"ש משקף לכן את המחלוקות והתנודות החברתיות בארה"ב בשלשת העשורים האחרונים וכמובן את המחלוקות העקרוניות בחברה האמריקאית. הוא אינו משקף "ערכים אוניברסלים" ואין לו תפקיד לחנך את החברה האמריקאית אלא לכיבוד החוק כפי שנובע מהחוקה שהיא מעשי ידי אדם. כך  שמתקיימת איזו התאמה ארוכת טווח בין איך החברה בכללותה ובממוצעה תופסת את ערכי היסוד שלה כי המערכת המישפטית אינה "פלנטה אחרת". אין חברה דמוקרטית שבתי המשפט ממנים את עצמם במנותק מכל הלך רוח פוליטי או חברתי.

בישראל, היחידה מכל הדמוקרטיות, מינה בית המשפט העליון את עצמו למעשה מאז קום המדינה ובצורה מוחלטת מאז הפך אהרון ברק לנשיא ביהמ"ש העליון ב 1995. תהליך המינוי ששהכיל ברק על  המערכת לא בדק רק בציציות אמינותו, יושרו, השכלתו וחריצותו של אדם אלא הקפיד לרדת ל"אג'נדה" לסדר היום התפישתי של המועמד. שלא כמקובל בדמוקרטיות כל מי שלא התאים לסדר היום של ברק ניפסל משיפוט בעליון. יש הקוראים לכך דמוקרטיה – אני קורא לה עריצות רעיונית.

כדי להוסיף חטא על פשע  הציג אהרון ברק את הפוליטיקה כדבר טמא למרות שהיא מהות הדמוקרטיה, למרות שאין ולו מדינה דמוקרטית אחת שאין בה מערכת איזונים בין מינוי שופטי העליון ובכלל מינוי שופטים לבין התפישות החברתיות והכלכליות של כלל החברה כפי שמשתקפת בפוליטיקה. הפוליטקה אינה דבר טמא אלא אבר חיוני בגוף הדמוקרטיה שמשקף את הציבור, את "העם" ואת מקור הסמכות  של כל המוסדות הדמוקרטיים כולל בית המשפט העליון.

שלא על פי חוק נטל את עצמו אהרון ברק את הזכות לבטל חוקים במדינת ישראל שחוקקו על ידי הריבון - הכנסת. במדינות אחרות יש תהליך מיוחד במסגרת "בית דין לחוקה" לבטל חוקים של הרשות המחוקקת. הם מתבססים בדרך כלל על חוקה קימת, מסורת שיפוטית רבת שנים, כמו בבריטניה, או מסורות מקומיות שמשקפות את החברה לדעת בית הדין לחוקה. בארץ אין מכל אלה ולכן השתית אהרון ברק את סמכותו הלא חוקית לבטל חוקים על פרשנות נירחבת לחוקי היסוד המעטים של מדינת ישראל, כמו חוק "כבוד האדם וחרותו" ו"ערכים אונברסליים" שאיש לא הגדיר אותם ואיש לא נתן להם מעמד בחוק הישראלי אלא דרך מה שחוקק במפורש למשל ב "כבוד האדם וחרותו". יש הקוראים לזה הגנה על הדמוקרטיה – אני קורא לזה דיקטטורה שיפוטית.

השאלה מי יהיה נשיא בית המשפט העליון הבא היא סוגיה נכבדה כי היא מעצבת את בית המשפט העליון לשנים רבות קדימה, הרבה אחרי שהמארג הפוליטי הנוכחי יתחלף. כאשר בית המשפט העליון היה צנוע וזהיר מלהתערב בהחלטות הבוחר ובביקורת על המערכת המבצעת והמחוקקת שיטת הסניוריטי, שבה וותיק השופטים ממונה אוטומטית לנשיא בית המשפט, למרות שאינה קיימת באף מקום אחר בעולם והיא פגומה ביסודה, הייתה מבחינת פגם שניתן לחיות איתו. לאורך שנות המינוי העצמי של בית המשפט העליון הוא הפך לשיכפול מישפטי ורעיוני של אהרון ברק. שיטת הסניוריטי האוטומטית מבטיחה שעד שאחרון הוותיקים מדורו של אהרון ברק לא יפרוש מבית המשפט הוא ינוהל בתפיסות ברקיות. סך הכל מדובר בעוד שיטה של אהרון ברק להדיר את המערכת הפוליטית מתהליך המינוי העצמי של בית המשפט את עצמו. יש הקוראים לזה דמוקרטיה – אני קורא לזה דינסטיה – שילטון שושלתי שבו מוריש האב לבן את המלוכה. נכון מדובר בדינסטיה משפטית ולא משפחתית אבל מוסרית זה אותו הדבר. חובתה של המערכת הפוליטית להשתתף בעיצוב בית המשפט העליון בהתאם לתפיסות הזמן והחקיקה המשתנה.

אחרון חביב להמחשה. על פי כל הדעות השופט נועם סולברג ניחשב לשופט מעולה. חלק מההתנגדות אליו היא שהוא גר בגוש עציון, יעני מתנחל רחמנא ליצלן. על פי החוק הבינ"ל ההתישבות שם לא חוקית ואיזה פנים יהיו למדינת ישראל אם שופט עליון שלה משתתף במעשה לא חוקי כביכול , כך מתנגדיו שכאילו חפים מכל פוליטיקה. במדינת ישראל אין שום חוק האוסר מגורים בגוש עציון ולכן המדינה ובית המשפט לא יכולים לפסול מועמד מגוש עציון יותר מלפסול מועמד שגר ברחביה (על פי הרבה החלטות בינ"ל חלק מירושלים בפיקוח בינ"ל ושריבונות ישראל עליה טרם הוכרה רישמית על ידי כמעט כל מדינות העולם). מי שמתנגד למעורבות פוליטית במינוי שופטים לא יכול להסכים לפסילה "פוליטית" של שופט שאין בה דבר נגד האדם עצמו אלא נגד היכן הוא גר והאם השקפתו השיפוטית מתאימה לאג'נדה השלטת וכו'. יש הקוראים לכך דמוקרטיה – אני קורא לזה סתימת פיות.  

לסיכום בית המשפט העליון של ישראל הוא מוסד מפואר שהביא הרבה כבוד למדינה אבל החריג את עצמו בצורה בוטה מהדמוקרטיה בצורה שהוא מינה את עצמו, בסמכויות שהוא נטל על עצמו ללא חוק ובהדרת הפוליטיקה, כתועבה, בתהליך המינוי של השופטים הוא יצר מבנה שאין לו אח ורע באף דמוקרטיה - אז או שאנחנו הדמוקרטיה האמיתית היחידה בעולם או שבית המשפט שלנו מעוות לעומת מה שמקובל בכל הדמוקרטיות האחרות – אני בעד הגירסה השניה.