יום ראשון, 16 באוקטובר 2011

הירהורים על סולידריות

האם יש בארץ משהו שיכול לטעון שבשלהי  1954, כאשר אימו של אורי אילן אמרה לראש הממשלה דאז משה שרת שהבטיח לה "לעשות הכל" לשיחרור בנה  -"תעשה מה שטוב למדינה"  היא אהבה פחות את בנה או שהחברה הישרלית הייתה הרבה פחות סולידרית והרבה יותר מנוכרת מהיום. יש שפע של נתונים שמוכיחים את ההיפך. איני מציע לחזור לערכים של החברה הישראלית המגוייסת של 1954 אבל לסולידריות הרבה פנים והרבה אופני ביטוי. ההתגייסות למען גלעד שליט אכן נובעת גם ממניעים של סולידריות צרופה אבל אני מעז גם לאמר – סולידריות "מחנאית" על תנאי.  


ב 09/08/2001 נמחקה במחי פצצת מתאבד חצי ממשפחת סחיווסיחורדר. שלשה ילדים וההורים. שלשת האחים הגדולים, שלא היו במסעדה, ושתי בנות צעירות שניפצעו קשה שרדו את הפיגוע. מקרה משפחת סחיווסחורדר הוא ללא ספק מחמשת המיקרים הנוראיים והמזוויעים של אינתיפדת אל אקצה – מיקרה שספק אם ניתן להשתקם ממנו. בכל קנה מידה אסונם גדול במונים מאסונה של משפחת שליט. חיי השורדים , בהנחה שהם כאחד האדם, כמונו, נידונו להיות מסוייטים, רדופים, היתי מעז לאמר מוטרפים. יותר מכל הם זקוקים נואשות לתמיכה, לאהבה וללגיטימיות של עם ישראל. אני מניח, מבלי לדעת, שבמעגל הקרוב של המתנחלים ובישוב טלמון שממנו באו הם אכן זכו לכל התמיכה והאהבה האפשרית. באותה מידה הם זכו להעלם ממסך ה"סולידריות" של כלל עם ישראל.  אפשר וצריך להתייחס למעשהו של שבואל סחיווסיחורדר שהשחית את אנדרטת רבין מול בניין העיריה בתל אביב כזעקה של כאב ותיסכול שאין לה מענה.


דווקא מאלו התומכים והפעילים המתמידים שעמדו לצד משפחת שליט בשם ה"סולידריות" הייתי מצפה שיצאו בקריאה להבנת הכאב שהעיסקה המיוחלת, לטעמם, גורמת לאחרים ובאופן מממוקד יותר לשרידי משפחת סחיווסיחורדר. אם לא כך אז לא מדובר ב"סולידריות" אלא ב"מחנאות". אחת הטענות הקבועות של תומכי העיסקה כלפי מתנגדיה ושהועלתה שוב ושוב הייתה "נניח שהיה מדובר בבן שלכם מה הייתם עושים אז?" – מותר וצריך להגיד להם ולכולם "נניח שאתם הייתם בני משפחת  סחיווסיחורדר מה הייתם אתם עושים – לאן אתם הייתם מוליכים את הכאב?".  כן הייתי מצפה מתומכי עיסקת שליט שיצאו לבתים ולמקומות של השכול הקשה שהטרור הותיר אחריו, יסנגרו על העיסקה אבל בעיקר יביעו הבנה לצער – אז הייתי קורה לזה סולידריות אמיתית. גם לשלט שנשאה לאה, בת שמונה כשניפצעה קשה בפיגוע בסברו, אל מול מאהל המחאה של משפחת שליט בהיוודע דבר העיסקה "הדם של ההורים שלי צורח מהקבר!" ו "הלוואי והמחבלת מסבארו תעשה פיגוע אצל משפחת שליט, או אצל כל משפחה, כמו ראש הממשלה למשל!" הייתי מתייחס בכל הסלחנות האפשרית בגלל הכלל המוסרי ש"אין אדם נתפס על צערו" ו והאפשרות המשפטית החילונית יותר של "אי שפיות זמנית" - וכי מי ממשפחת סחיווסיחורדר באמת יכול להשאר שפוי כל הזמן.

  "על-אף הצער והכאב, המדינה לא יכולה לאפשר פגיעה כה ברוטאלית במצבת זיכרון ללא תגובה הולמת מצד הרשויות, במיוחד לאור התחממות האווירה בשורות הימין", אמר מנכ"ל שלום עכשיו יריב אופנהיימר. יסלח לי יריב אין משולה ולא יכולה להיות משולה פגיעה באבן, גם אם היא אנדרטה חשובה, לפגיעה בבני אדם ואי אפשר להתעלם מעומק הפגיעה לא רק במשפחת סחיווסיחורדר אלא בעוד מאות משפחות אחרות. קשה להגדיר פגיעה במצבת זיכרון "ברוטלית" – אולי מבישה, אולי מקוממת ובטח מרגיזה אבל מה לזה ולברוטליות. אם יש סולידריות בעולם, אם יש איזו הבנה גם לצער והסבל של האחר זה בטח לא נמצא בשלום עכשיו. תגידו אתם מי באמת הברוטלי בסיפור?

מעיון בפרטי העיסקה מצאתי שהסיכוי שהעיסקה תלהיט גל טרור חדש או תצית אינתיפדה כמו עיסקת ג'יבריל מ 05/1985  הוא כמעט אפסי בגלל השינויים במשילות של הרשות הפלשתינית והקו המדיני הנחוש של אבו מאזן שטרור פוגע בהשגיו המדיניים וגם בגלל שהחזרת גלעד שליט מסירה את מעטפת המגן מהנהגת החמאס בעזה (לכן רמטכ"ל החמאס האשם ג'בערי עושה ככל יכולתו להכשילה). אבל גם אם תסריטי האימה לא יתממשו לפחות ישראלי אחד יהרג מלפחות מחבל משוחרר אחד. יש למשפחת שליט עדיין מבחן עליון לפניהם – לבקר את משפחת ההרוג ולהשתתף בצערה. עד כה, מהידוע לי, נימנעו קרובי משפחה של פדויי שבי מלבקר ולהשתתף בצערם של המשפחות ששילמו באופן ישיר את מחיר פידיון קרוביהם. זהו המבחן שלי לסולידריות. אגב מבחיתי גם 8 הרוגי הפיגוע באילת הם קורבנות עיסקת גיבריל מאז ואלו שבכעקבותיה, טראומת רון ארד וקורבנות המשמעות האסטרטגית שבהחזקתו של גלעד שליט כבן ערובה.  

דבר אחרון אין צורך בחוקים – אפשר לשנות בארץ חוקים מהיום למחר – יש צורך במנהיגות נחושה כדי ללמנוע את עיסקת שליט הבאה לא כזו שמספרת לנו שלא הייתה שום "אופציה" אחרת.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה