התנגדתי בכל תוקף לעיסקת שליט. ישראל שברה את השיא של עצמה כשנאותה לשחרר מעל ל 1000 אסירים עבור שבוי אחד. עד כה השיא עמד על כ 450 אסירים, פחות מחצי. למרות זאת אם הייתי יושב אתמול בממשלה הייתי מצביע בעדה משפע של סיבות ולא אחזור על נימוקי הבעד והנגד הרבים לבד מזה שאכן נוצר מצב ששיחק לידי ישראל – בעיקר החשש של החמאס שבקרוב יאלץ להתמקם במקום אחר מחוץ לדמשק וההיזדמנות לישראל לכרסם במעמדו התופח של אבו מאזן.
ישראל כשלה לחלוטין בעיצוב אסטרטגיה נגד חטיפות מעבר לניסיון למנוע אותם. היא לא מצאה דרך להשתמש באסירים שבידה ובתנאי מעצרם כקלף מיקוח. ישראל שיכנעה את עצמה שאין שום "אופציה" צבאית לשחרר את גילעד שליט. את גילעד שליט עצמו אולי לא אבל באמצעות מיבצעים צבאיים יכלה ישראל לשבות לעצמה מספיק "בני ערובה" מקרוביהם של ראשי החמאס. כל מה שישראלעשתה זה לנהל מו"מ ללא חלופות וללא מנופי לחץ. מי אשם כמובן הנהגת המדינה ראשי הממשלות אולמרט וביבי ושר הביטחון אהוד ברק.
לקראת החטיפה הבאה שבטוח תיקרה נוכח המשמעות האסטרטגית של חטיפה מוצלחת ישראל צריכה כבר היום לעצב לעצמה אסטרטגיית תגובה שתמנע מישראל להיקלע למצב אליו ניקלעה. היא צריכה להכיו זאת בחקיקה מתאימה, ביכולת תגובה צבאית ממוקדת וחצי חשאית. לא תהיה לישראל שום יכולת לעמוד מול קרובי משפחתו של החטוף הבא ולא להענות לדרישות שיעלו ושלפי התהליך עד כה ישברו את שיאי גלעד שליט אם לא תהיה תוכנית מגירה מהירה לביצוע שתהפוך את מתאר החטיפה לפחות כדאי לאויבנו. יש לזכור שגם ניסיון חטיפה כושל עולה מחיר דמים כמו 8 הרוגי הפיגוע באילת לפני כחודש.
בקיצור – אין טעם לבכות על חלב שנשפך וצריך לברך על המוגמר אבל החיים ממשיכים ואנחנו לא פטורים מלענות לשאלה מה נעשה בחטיפה הבאה. נראה לי שכרגע אין לנו תשובה חוץ מתיקווה שהיא לא תיקרה. פעם אהוד ברק אמר שבכיינות היא לא בסיס למדיניות – גם תקווה היא לא בסיס למדיניות, לפחות לא במיקרה הזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה