במדינה דמוקרטית מתוקנת הפרלמנט, המייצג את העם ואת הריבונות, מחוקק חוקים ובית המשפט מפקח ומבקר שגם הרשות המבצעת וגם האזרחים סתם יתנהלו על פי החוקים. היות ויש לרוב החברות הדמוקרטיות גם ערכי -על בצורת חוקה או מסורת רבת שנים יש מקום בחברות דמוקרטיות שבית המשפט גם יקבע האם החקיקה השוטפת היא במיגבלות החוקה, בין אם היא כתובה ומנוסחת כמו בארה"ב ובגרמניה ובין אם היא הצטברות של מסורת וגישה כמו בבריטניה. מקובל בכל הדמוקרטיות, חוץ מבישראל, שכשבית המשפט מתערב בתהליך החקיקתי הוא אינו עושה זאת בצורה אגבית אלא באמצעות מנגנון מיוחד, בין אם מדובר בבית דין מיוחד לחוקה או בהרכב וצורת דיון מיוחד של בית המשפט העליון. כדי שתתקיים איזו התאמה בין איך החברה בכללותה ובממוצעה תופסת את ערכי היסוד שלה אין אף מדינה דמוקרטית שחסמה את תהליך מינוי השופטים באופן מוחלט מהלכי הרוח הפוליטיים בחברה כי המערכת המישפטית אינה "פלנטה אחרת". אין חברה דמוקרטית שבתי המשפט ממנים את עצמם במנותק מכל הלך רוח פוליטי או חברתי.
בישראל די בהרכב של שלשv שופטים אקראיים בבית המשפט העליון לבטל חוק של הריבון. בישראל אין חוקה מלאה למרות שכמה חוקים הוגדרו כחוקי יסוד ואין מסורת שיפוטית ומינהלתית של מאות שנים, לכן אין לבית המשפט העליון בישראל בעצם מצפן לכוון אליו את פסיקותיו. על פי נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרון ברק הערכים עליהם השתית את האקטיביזם השיפוטי, את הנוסחה "הכל שפיט" ואת הסמכות שהוא נטל לעצמו ואינה מוקנית לו בחוק לבטל חוקים הם "הערכים האוניברסליים". העובדה שלמדינת ישראל יש מצפן ערכים משלה, כמו לכל דמוקרטיה אחרת, הציונות, לא קיבל ביטוי ברור במישנתו של ברק . מי קבע מה הם "הערכים האוניברסליים" (לטעמי מדובר בערכי המערב הדמוקרטי אבל בהחלט לא האוניברסלי), מי הסמיכו לראות בהם את המצפן התחוקתי של ישראל ומי הסמיכו לפרשם כראות עיניו אין איש יודע. הפער בין בית המשפט העליון והמצפן הערכי שלו לבין החברה החמיר שבעתיים כשאהרון ברק הצליח, הלכה למעשה, לייצר מערכת שיפוטית שממנה את עצמה בצלמו ודמותו. את המערכת הפוליטית הפך אהרון ברק לאויב שלטון החוק. למעשה הפך אהרון ברק את בית המשפט העליון לגוף מעל לדמוקרטיה , ציניקנים יואמרו שבית המשפט העליון הפך למועצת המהפיכה הלא ניבחרת – מטעם עצמה.
לאחרונה חלו שינויים במערכת למינוי שופטים בישראל שהקטינו מאד את משקלו של בית המשפט העליון במינוי דור ההמשך של עצמו והתאימו אותו יותר לתפיסות הכלליות של החברה הישראלית. עדיין שולטת רוחו של אהרון ברק על תהליכי הפסיקה בישראל באמצעות הרוב בבית המשפט העליון שמונה עדיין בתקופתו ובאמצעות הנשיאה בת טיפוחיו דורית ביניש. אין בישראל שיטה למינוי נשיא בית המשפט העליון לבד ממסורת הבכירות - "סיניוריטי", לפיה הנשיא הבא הוא תמיד הוותיק בשופטים העליונים המכהנים. השיטה מבטיחה ככל שניתן שבכיר השופטים ביישראל יהיה מי ששירת שנים תחת שרביטו של אהרון ברק ועוצב בדמותו המישפטית בלא כל קשר לעצמאות החשיבה שלו, מזגו ותפיסתו השיפוטית, גם אם פסיקותיו שנויות במחלוקת ביו עמיתיו השופטים והוא נעדר כושר הובלה ומנהיגות. אגב שיטת ה"סניוריטי" יחודית גם היא רק לישראל.
ביום ראשון האחרון 03/07/2011, יצאה נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש בשצף קצף בכנס של לישכת עורכי הדין בטענה הברקית המסורתית והחוזרת על עצמה ש""שבירת עקרון הסניוריטי עלולה לגרום לפזילה של שופטים לשאת חן בעיני פוליטיקאים". יתכן שכך למרות שבכל העולם הדמוקרטי יש למערכת הפוליטית אמירה משמעותית במינוי נשיא בית המשפט העליון. עד כה נאלצו השופטים לפזול ולמצוא חן בעיני אהרון ברק עצמו, ראו פרשת הפרופסור רות גביזון וה"אג'נדה". כדי לקצר לא אמנה שורה ארוכה מאד של צעדים שנשיא בית המשפט העליון ברק נקט בהם כדי להבטיח תלות מלאה של שופטים בו עצמו ובתפיסותיו השיפוטיות.
מדינת ישראל כבר תיקנה את תהליך מינוי השופטים בישראל כך שלא לפוליטיקאים ולא למערכת המשפט יש כוח הכרעה מוחלט והם, למעשה, תלויים ביכולת לעבוד ולהסכים ביחד. היא צריכה לתקן ולשנות את שיטת הבחירה של נשיא בית המשפט העליון, לא כמנגנון אוטומטי אלא כבחירה אישית ויחודית של אדם מסוים. הבה נזכור שמערכת המשפט אמורה להיות בלתי תלויה אבל לא אמורה להתפתח בצורה בלתי תלויה ובמעגלים משל עצמה בלבד. בסופו של יום הם משרתי הציבור בדיוק כמו חברי הכנסת ושרי הממשלה ולא אדוני הציבור כפי, שלצערי, המצב היום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה