יום ראשון, 5 ביוני 2011

דגן גדל בגן

לפני שאתייחס להערותיו האחרונות של ראש המוסד לשעבר מאיר דגן קצת נתוני רקע. ראשי מערכת הביטחון לשעבר, על כל זרועותיה, משנחתו בפוליטקיה האזרחית החשופה לא הצטיינו בהבנת הניקרא אלא ממש ההיפך. מנהיגים מהוללים הפכו במהרה לכשלונות פוליטיים. אריק שרון ויצחק רבין הפכו לראשי ממשלה דומיננטיים רק אחרי כשלונות צורבים בסבב הראשון, הבשלה פוליטית של כשני עשורים בטרם חזרו לפוליטיקה בשלים, מבוגרים ועם הרבה פחות זחיחות צבאית. שרי ביטחון אזרחיים כמו בן גוריון, פנחס לבון, לוי אשכול ומשה ארנסט התגלו כעולים משמעותית, בסך הכל, משרי ביטחון שצמחו בצבא והתייחסו למשרד הביטחון כשלוחה הפוליטית של הצבא בממשלה ולא להיפך. את צה"ל של ששת הימים בנה ה"ניבך" אשכול ואת כשלון יום הכיפורים בישל ועיצב מר ביטחון משה דיין. ברק שלא שהה מספיק במדבר הפוליטי הוא היום בעיה בכל מובן לעיצוב אסטרטגיה ותורת ביטחון לישראל והוא כבר הוכיח את עצמו חזור והוכח שהוא ממיט אסון על המערכות שעליהם הוא ממונה ובתוכם הוא מתפקד. עוד נחזור אליו בהמשך.

מראשית השנה נחשפה קהיליית המודיעין במערומיה פעם אחר פעם בזיהוי ההתפתחויות האסטרטגיות האמיתיות של המזרח התיכון, את התפנית התורכית, הצונאמי של העולם הערבי ואת מאבק הדה לגיטמציה נגד ישראל באמצעות המשטים והפגנות יום הנכבה, זאת דווקא כשהמידע היה זמין וכשלא היה צריך מוח מודיעיני מתוחכם ומפותל אלא מוח אינטלקטואלי. מי שמביט יותר רחוק יודע שהכשל בהבנת הסביבה האסטרטגית אינו חדש וחוזר על עצמו ברציפות ובקביעות מאז מלחמת ששת הימים. להזכירכם - הערכת המצב השנתית ל 1967 חזתה שקט יחסי בכל הגזרות וצה"ל יצא למבצע שידרוג ענק של טנקים ומטוסים. משפרצה הכוננות של ערב ששת הימים היה אחוז ניכר מכלי השיריון והמטוסים מפורקים במסלולי השידרוג. רובם הוחזרו בחופזה לשרות במהלך ימי "ההמתנה". לכן דעתו של מאיר דגן אינה שונה בהרבה מדעתם של אחרים. גם דבריו של עמי אילון, מפקד השייטת, מפקד חיל הים וראש שב"כ מהולל לכל הדעות, נישאבו בצמא וכול הערה שלו זכתה לכותרות כפולות ומשוכפלות. ספק אם משהו מתייחס היום לעמי אילון עדיין כעילוי אין שני לו שחוכמתו גדולה מזו של כל השאר.

מאיר דגן אמר ארבעה דברים שהקשר ביניהם לא ממש ברור עד הסוף. ראשית טען מאיר דגן שישראל חייבת להוביל יוזמה מדינית. בכך החרה והחזיק אחרי רבים וטובים שטוענים ממש אותו הדבר ואין בכך שום חדש. שנית הוא דיבר על היזמה הסעודית שהועלתה במרץ 2002 ממש ערב פרוץ מבצע חומת מגן ונידחתה על ידי פטרונו הפוליטי דאז אריק שרון, בטרם מונה מאיר דגן עצמו לראש מוסד בינואר 2003. חיפשתי ולא מצאתי התבטאויות של מאיר דגן בזמן אמת כשזה היה ממש רלבנטי. בשעתו היה חשש מוצדק שהיוזמה תחלץ את יאסר ערפאת מהמלכודת שארג סביבו אריק שרון. המשטרים מסביב היו יציבים והממשל בארה"ב עיקבי בגישתו וסך הכל אוהד את ישראל. היום אין זכר לתשתית הפוליטית שסביב היוזמה הסעודית ומדובר בהערות שגם אם הן נכונות הן פשוט לא רלבנטיות. האפשרות היחידה הרלבנטית היא שדרך התייחסות ליוזמה מנסה ראש המוסד למקם עצמו פוליטית. אני אישית חושב שהתיחכום המיבצעי שהוא הפגין ברשות המוסד אינו תקף לזירה הפוליטית בדיוק כמו שתיחכום של שחקן כדורגל על המיגרש אינו תקף לחיי המשפחה או לעולם העסקים.

ההתייחסות השלישית היא לגבי התקיפה האפשרית באיראן. כבר כתבתי כאן בבלוג שאני חושב שתקיפה כזו תהיה אסון. מצד שני אני מודע שהחשש שישראל "תשתגע" ותתקוף באיראן הוא כלי נשק רב עוצמה בזירה הבין לאומית כדי לקדם מהלכים נגד איראן. לא ברור אם דימוי הישראלי המשוגע לא עוזר לישראל במיקרה הזה. בעולם הקונספירטיבי שסביבנו ועל רקע עברו כמי שהצליח לחדור, יותר מכל מודיעין אחר, לנבכי המשטר האיראני, מאיר דגן דווקא חיזק את הדימוי ה"משוגע" של ישראל. רצה לקלל ונימצא מברך בין אם בכוונת מכוון או בתמימות של זוטר פוליטי. כך או כך נזק אמיתי הוא לא גרם אלא דאגה נוספת באיראן ודחיפות נוספת באירופה לטפל באיראן לפני ש"המשוגע" מישראל יעשה זאת.

אחרון חביב - רדידות הדיון הביטחוני בישרל בכלל. מי שידע כיצד יצאנו למלחמותינו בעבר או כיצד התנהלו תהליכי שלום יודע שהרדידות תמיד הייתה כאן גם כשעוד היינו בלבנון ומאיר דגן היה ראש חטיבת מבצעים במטכ"ל. היו המון דיונים אל איך להילחם בלבנון ואפילו לא דיון אחד האם צריך להילחם בלבנון מ 1985 עד 1997. בהתייחס למדינות אחרות בעולם, רק לאחרונה לחזון האביב הערבי של הנשיא אובאמה ולמערכהבלוב אין אלא מסקנה אחת: לצערנו הדיון הפוליטי בכל העולם תמיד קצת רדוד, רווי יצרים, אינטריגות וחשבונות של אגו. השביעיה היא דווקא חריג לא מושלם לטובה בנוף הדיון הפוליטי בישראל.

פרשנים בתקשורת טוענים שדגן כיוון בדבריו לחיבור בין ביבי לברק ולאחיזה שיש לברק בחשיבה הביטחונית הישראלית. כאן לפחות אני חייב לציין שכל עוד אהוד ברק בסביבת ההגה, בטווח אחיזה, גם אני לא ישן טוב בלילה. ברור לי גם שהאחריות אצל ביבי אבל גם את הביקורת הזו יש דרך לבטא ואולי ההתבטאות הבוטה של מאיר דגן היא הסמן הראשוני שהוא עדיין רחוק מבשלות פוליטית. בסוף הוא יגמור מתוסכל ויחליף חוויות עם עמי אילון, ליפקין שחק, כרמי גילון ועוד שורה אין סופית שהערצנו מהביטחון עד שגילינו שגם הם צריכים ללכת לבית שימוש ולהוריד את המים– ממש כמונו.

תגובה 1:

  1. טל הראל סן פרנסיסקו6 ביוני 2011 בשעה 20:18

    דבריו של מאיר דגן גורמות נזק לתדמיתה של ישראל בקרב ידידיה, באשר לאויבינו אני בהחלט מסכים עם דבריך על חיזוק "הדינוי המשוגע".
    במפגשים עם ישראלים עולה השאלה למה הוא מדבר כל כך הרבה לעיתים מאוד תכופות, ויש הרבה מאוד שחושבים שהוא מסב נזק לתמידה של ישראל.

    השבמחק