יום ראשון, 30 בינואר 2011

סיכום ביניים

כמו בתוניסיה מצרים נהנתה מצמיחה כלכלית מתמשכת של יותר מ 4% בשנה, מירידה בגידול האוכלוסיה ומשיפור ועליה ברמת ההשכלה מה שמביא איתו עליה גם בציפיות. כמו בתוניסיה הצמיחה לוותה בשחיתות פראית, בוטה וגלויה לכל, באבטלה גבוהה של הרבה מעל ל 10% ולתיסכול עצום שהניע את המהפיכות העוקבות. בתוניסיה יצגה משפחת הנשיא את מוקד השחיתות ולכן נאלצה לעזוב את המדינה בסופו של יום. במצרים השחיתות יוחסה למעגל הטכנוקרטים הכלכליים ואילי ההון שהקיפו את הבן גמאל 'ג'ימי' מובארק. בממשלת מצרים האחרונה כמעט כל השרים מונו לפי רצונו או לפחות הסכמתו של ג'ימי מובארק ואחיזתו בשילטון ובנשיאות הלכה וגברה מיום ליום. במצרים, שלא כמו בשאר מדינות ערב, אין מסורת של הורשת הנשיאות מאב לבן וחוסני מובארק עצמו, עוד לפני עשור, התבטא בזילזול כלפי היורשים הצעירים מירדן, סוריה ומרוקו שירשו, כלאחר יד, את הנהגת מדינותיהם מהאבא.

יתכן שאם חוסני מובארק, שהוא עצמו לא ניחשד כמוביל שחיתות, היה פורש או מאפשר בחירות חופשיות לנשיאות בעוד חצי שנה האנרגיה המהפכנית במצרים הייתה דועכת. אבל, משהתברר שהתקווה לעתיד של מצרים היא מעגל המושחתים של ג'ימי הבן - קשה היה לעצור את הזעם.

בשתי המדינות, כתוצאה מדיכוי פוליטי מתמשך של שנים, לא הייתה לאופוזיציה מנהיגות ברמה הלאומית עם בכלל והאנרגיה המהפכנית התבזבזה במידה רבה. המהפיכות קרסו לאלימות פנימית של ביזה והרס. התוצאה הייתה שהשינוי השילטוני לא היה בין אליטות אלא בתוך האליטות עצמן. אותה שכבה ששלטה בתוניס עדיין שולטת בעיקרה במדינה, בלי הנשיא, בלי מקורביו האישיים ועם יותר שקיפות ופתיחות. במצרים התוצאה המיידית של המהפיכה היא סילוקו של הבן ג'ימי מכל עמדות הכוח, סימון הסוף לשלטון מובארק עצמו בבחירות קיץ 2011 והחלפת האליטה הכלכלית של הבן ג'ימי באליטה של אנשי מודיעין וצבא שיש להם אמנם כוח ויוקרה אבל אין להם את הכלים להתמודד עם בעיית היסוד של מצרים - אבטלה גואה ועליה עולמית במחירי המזון ומוצרי היסוד.

קרן אור לא קטנה מהמהפכה הכפולה בתוניס ומצרים היא כישלונו של האסלאם הפוליטי לרתום את האנרגיה המהפכנית לצרכיו, לרכב על הגל ולהפוך לגורם דומיננטי בשלטון. בשתי המדינות ובעיקר במצרים הצעדים הראשונים של הממשלה, משהחלו המהומות, היה לעצור את ההנהגות של האסלאם הפוליטי, אלה שעדיין היו חופשיים. אולי מסמנות המהפכות את דעיכת הגל האסלאמי. בכל אופן המפגינים גם בתוניס וגם במצרים לא הביעו מחאה אנטי מערבית, אנטי אמריקאית או אנטי ישראלית . המהפיכות נשארו ממוקדות בעינייני פנים ובטווח הארוך יותר יש בכך תקווה לכולם במזרח התיכון.

באשר למצרים- היות ומי שמתחיל לשלוט כעת זה הצבא ומנגנוני הביטחון, התלות במשאבים של ארה"ב וודאי תמשך וגם המסגרת הנומינלית של הסכם השלום. המומחים מסכימים שתהיה התקררות משמעותית ברמת התיאום האינטימי בהתייחס לרצועת עזה והאיום האיראני. יש לקוות שמצרים לא תסגור את תעלת סואץ למעבר אוניות מלחמה ישראליות, מה שיכול להסב נזק אסטרטגי אדיר לישראל במיצובה מול איראן.

ארה"ב משדרת לעולם הערבי מסר מבולבל ולא ברור. כאשר היו מהומות דומות באיראן ביוני 2009 שאפה ארה"ב למו"מ עם ההנהגה הדתית האוטוקרטית של איראן ולמעשה הפנתה עורף מוסרי למפגינים באיראן. היא הפנתה עורף למחנה ה 14 במרץ בלבנון, האנטי סורי, שזכה בבחירות יוני 2009 ברוב ברור, למען נסיונות הידברות אם המשטר הדיקטטורי של סוריה. לכן לא היה לארה"ב מחנה פוליטי בלבנון לתמוך ולעמוד מאחורי סעד חרירי בעימות שלו עם חיזבאללה בנושא החקירה הבין לאומית בדבר רצח אביו רפיק חרירי ב- 14/02/2005. כעת שולטת איראן בלבנון עם סוריה ככינור שני. בעיראק ממשיכה ארה"ב בתוכניות היציאה שלה כשבמקביל מחזקים האיראנים את השפעתם במדינה. ארה"ב יוצרת חללים פוליטיים במזרח התיכון שהנהנה העיקרי מהם הוא הציר הסורי- איראני (אז למה שהסורים יעשו שלום עם ישראל). הנשיא אובאמה גם התבטא כמה פעמים שמטרתה של ארה"ב באפגניסטן אינה דמוקרטיה, שינוי חברה או תרבות של העם האפגני אלא מלחמה באל קאעידה ובני בריתו מהטאליבן בלבד.

חוסני מובארק היה ידיד נאמן של ארה"ב, גורם מייצב מתמשך באזור הכי סוער בעולם, מתווך נאמן בין הערבים לישראל ולפלשתינים ומי, שלמרות הול, הצעיד את מצרים קדימה בצעדי ענק. כעת הפנתה לו ארה"ב עורף בוטה ומתנשא בשם הדמוקרטיה. אין ספק שכל שאר שליטי המזרח התיכון שהיו סמוכים לארה"ב, חלק מהמיפרציות, סעודיה וירדן מתחילים להתייחס לארה"ב לא כאיום על המדינה אבל כאיום מתנשא על המשטר. מכאן משטר אובאמה שהחל דרכו כמשטר פייסני כלפי האסלאם והערבים יהיה מעתה והלאה כחשוד תמידי בכל העולם הערבי. עד כה אין מקרה שחילופי משטר בעולם הערבי הובילו ליותר דמוקרטיה ופתיחות – ההיפך הוא הנכון. כמו ביבי שלנו הם אולי יאלצו לדקלם כמה שירי הלל לאובאמה אבל הם כבר לא איתו וכבר לא סומכים עליו. התאוריה שתהליך השלום עם ישראל יאחד את הערבים סביב ארה"ב נגד איראן נקברה קבורת חמור . איראן היא בסוף המרוויחה הגדולה מהמהומה וקוטפת עוד דיווידנד קטן.

תגובה 1:

  1. אני מעריך שעוד השבוע יעלה מובראק על מטוס שיבריח אותו לחוף מבטחים.

    השבמחק