יום רביעי, 1 בדצמבר 2010

כמו קוליפורמים בחומוס

יש נושאים שהם טובים לכול עת לתקשורת הישראלית למלא בהם את יצר השערעוריה והסקרנות של צרכני התקשורת - איזו שערעוריית מין טובה עם פלפל, קוליפורמימ בסלאט או בחומוס, איזה איש שנה שבכלום זמן צמח מתחתיות לגלגל מיליונים וסיפור חייו ה"מופלא" וכמובן שרה נתניהו.

היום, בצל הדלפת מסמכי ויקיליקס, שהפכו את בעל האתר לאויב הציבור העולמי למרות שהוא לא ממש פירסם דברים שלא ידענו או שיערנו, מצא עיתון מעריב למרוח על חצי עמוד שער עוד פרשיה עסיסית עם שרה נתניהו מלפני שנתיים. אני מניח באופן אישי שמן הסתם לא הייתי מרגיש נוח לעבוד במחיצתה של הגברת אבל בצמרת תמיד צפוף, יצרי, נכלולי ומסריח . בארה"ב יש רבים שמתפרנסים מצויין מכתיבת ספרים על התככים שמאחורי הקלעים של מערכות הבחירות או מוסדות הממשל בהם מילאו איזה תפקיד ובבריטניה הם אוהבים דווקא את הפלפל המיני שבתככים ביחוד עם מדובר במשהוא שקשור לבית המלוכה. אבל מה בדיוק צריך לעניין אותנו מה היו התככים במערכת בחירות שלפני שנתיים בחצר של ביבי נתניהו. תככים כאלה היו בכול מערכת בחירות וידו של אהוד ברק בתככים (במקצת המיקרים עם אשתו נילי פריאל) לא ממש שונים. ציפי ליבני הפלחאה ללהט בהטית תוצאות הפריימריז בקדימה לרעת שאול מופז בנובמבר 2008, מה שבעיני הרבה יותר חמור ממעשיה של שרה נתניהו. יש לי ביקורת קשה על ביבי שהוא לא יוזם אלא ניגרר, אבל זה עדיף מברק, "מפקד חוליה בצבא השחרור האפגני" כפי שהגדיר אותו משהוא ממקורביו שמעון בטאט כשהיה ראש ממשלה ב 2000, לאהוד ברק יש תכונה לייבש כול צמח שהוא משקה, להפוך כול זהב שהוא נוגע בו למתכת חלודה, כול מינוי לשערעוריה רבתי ושתמיד מחליט בצרורות רק שלא ברור בדיוק לאן הוא מוביל ושעדיין לא מצליח לגבש לישראל תורת ביטחון למרות שהוא תמיד מדבר על איומים ועוד נשק. אולמרט, שהפך באחרונה לסופר יונה גרר אותנו בתוך שנתיים לשני מלחמות עם מטרות נזילות וזמניות, הביא עלינו את אסון גולדסטון ואת אובדן השלטון לקדימה וחצרו ומקורביו נגררים ממשפט למשפט על חשדות שאפילו הדימיון מתקשה לעכל. 

אחת הצרות החולות של ישראל היא שטת הממשל. השיטה אינה גרועה מזו שבאיטליה, הולנד או בלגיה אבל הצרכים והאיומים על ישראל גדולים במונים רבים וכושר ההחלטה הקיבוצי של ישראל מצריך מיקוד ושידרוג. נכון שמנהיג נחוש וממוקד יכול להסתדר מצויין בשיטה הקיימת, אריק שרון הוא דוגמא לכך, אבל מנהיגים כאלה לא מחכים על המדף. גם שינוי השיטה לא מבטיח הצלחה וכבר ניסינו את הרעיון של בחירה ישירה של ראש ממשלה שהפך לאסון פרלמנטרי. אבל שינוי מתבקש למרות הכול.

לציפי ליבני עמדה הזדמנות פז לעצב את פני ממשלת ישראל שלאחר בחירות פברואר 2009. היא יכלה לחשוב אסטרטגית ולעצב לישראל ממשלה ממוקדת בשינוי שיטת הממשל ובהסכמת ליכוד, קדימה העבודה לעצב לישראל דמוקרטיה יותר מאוזנת. היא העדיפה את הטקטיקה של הזינוב היום יומי בליכוד בתקווה להבנות מכך בבוא העת ואגב כך נטתה היא וקדימה שמאלה למאגר הבוחרים המצטמק ברצף. את האופוזיציה שלחה ציפי ליבני לשנת חורף (למעשה קיץ) מתמשכת. כעת גם קדימה מתחילה לנזול לה מהידיים.

לכן לא ברור ברור מה בדיוק החשיבות של מריחת שרה נתניהו על חצי עמוד שער. אם ציפי ליבני היא התקווה של מעריב אפשר לצאת בכתבות על מעשיה המופלאים כשרת החוץ של ישראל, על חיי המשפחה המושלמים, על ההרמוניה והחברותא בצמרת קדימה, על נפלאות חוכמתה מרחיקת הראות ועל הפתרונות שהיא מציעה למצב הנוכחי, הפרוגרמה הפוליטית האלטרנטיבית. לבנות את ציפי ליבני על מגרעותיה האפשריות של שרה נתניהו ממעיט מערכה ואמור לפגוע בציפי ליבני עצמה. טוב אז הבנו שהיא יותר טובה משרה.

כן העולם ממש לא מושלם וכך גלריית המנהיגים של ישראל אבל אין למעריב שום ביקורת רצינית על ממשלת ישראל חוץ מאישיותה של שרה נתניהו. אולי יכתבו לנו משהוא מועיל כמו, למשל, מדוע לא בנו גדר על גבול מצרים עד כה, כביכול מחוסר תקציב, וכעת מוציאים המון כסף שכביכול אין לנו על מחנה מעצר פתוח, סגל תחזוקה, הוצאות בריאות מפליגות על חשבון משלם המיסים וערערו נוסף של האחיזה של הישוב היהודי בנגב שעליו מושת הנטל של התמודדות עם אלפי פליטים ממדינות אויב, כן סודן ואריתריאה הם מדינות אויב בהגדרה שלהם.. בקיצור יש מה לתרום לשיח הציבורי בישראל והדיון לא עובר מהשחרת אשתו של האיש שלא חפצים ביקרו – ביבי. (למען הגילוי הנאות אני לא מכיר את שרה, לא ראיתי אותה בחיים שלי, אין לי עליה שום דעה, דעתי על ביבי לא רלבנטית לעיניין ולא מחמיאה ואני מקווה שיש בי קצת חוש של הגינות בסיסית).

תגובה 1:

  1. הבעיה הדמוגרפית בישראל בכלל ובנגב בפרט אינה הסודנים ולא העובדים הזרים, אלא הערבים.
    וכפי שמעריב מעדיף להתעסק בשרה נתניהו ולא במעלותיה לכאורה של לבני, כך גם אתר זה והתקשורת בכלל מעדיפים לדון בזוטות ולא באיום הדמוגרפי האמיתי מצד אויבי ישראל החיים בתוכנו.

    הבריחה אל הפיקנטי והקטנוני אינה של "מעריב" בלבד, זו גישה נפוצה אצל רבים החוששים מפני הבעת דעה ברורה ואחראית בנושאים בעלי חשיבות אמיתית

    השבמחק