יום חמישי, 5 באוגוסט 2010

קצת על אביגדור

אביגדור ליברמן הוא דמות שנויה במחלוקת, איש ימין הדוגל בפתרונות רדיקלים של חלוקת הארץ בין יהודים לערבים והעברת ישוב ערבי גדול במשולש, אזרחי ישראל, לריבונות פלשתינית. זה אינו טרנספר כי לא מדובר בעקירה מאדמה או גירוש אלא בשרטוט גבול מחדש ובכול אופן זה גיזעני כי הוא שופט חלק גדול מאזרחי ישראל על פי שיוכם האתני ואמונתם הדתית בלבד בלי קשר לדעתם האישית ומעשיהם בפועל– תהיה אשר תהיה, לכן, כנראה, לא אצביע בעדו אבל הכול יחסי.

המוח הקולקטיבי של ישראל היום זה בעיקר הדו שיח בין בנימין נתניהו הלחיץ תמיד לאהוד ברק התחמן לעולם. האנטראקציה בין השתיים מבטלת את המימד האסטרטגי של החשיבה המדינית בישראל ואת היציבות הנידרשת להוביל מהלך בביטחה לאורך דרך רבת מהמורות. ראה ההתדינות העקרה סביב ועדת החקירה למשט. בסוף יצא הכי גרוע שאפשר – 4 ועדות חקירה היכן שלא צריך אפילו אחת. שתיים בין לאומיות, ועדת מנכ"ל האו"מ שיש לה סיכוי להיות יותר מאוזנת והועדה העוינת של המועצה לזכויות אדם של האו"מ שהיא עוינת מעצם הוויתה. ועדת טירקל החצי בינ"ל,עם משקיפים זרים למרות שהם ידידי ישראל, בה ביצע טירקל פוטש משפטי לממשלה שמנתה אותו, וועדת איילנד שהיא היחידה שיש לה משמעות מבצעית אמיתית. בנוסך מבצע גם מבקר המדינה "בדיקה" משלו מפני שלדעתו ועדת טירקל לא מכסה את הכול.

בתוך המבולקה בלט אביגדור ליברמן כאיש שידע לאבחן את הבעיה בזמן ולהצביע על מהלך אסטרטגי שכולם שמחו להכשיל בזמן אמת.

כאשר החלה תורכיה במסע הביזוי וההכפשה של ישראל, מאז ועידת דבוס בינואר 2009, וכשפואד בן אליעזר טרח להסביר לכולם שבעצם לא קרה כלום, זה רק האצבע של שמעון פרס אשמה. יזם אביגדור ליברמן מהלך טקטי מבזה, עקום ומטומטם של השפלת השגריר התורכי על ידי סגן שר החוץ דני אילון ב 12/01/2010. המהלך אמנם היה הזוי להפליא, שיחק לידי התורכים וביזה את ישראל אבל שיקף תובנה שהמשבר עם תורכיה אינו גחמה ריגעית אלא משבר אסטרטגי יזום על ידי התורכים שישראל לא מבינה אותו ולא מתייצבת נגדו בזמן.

בשלהי מרץ 2010 נסע בנימין נתניהו לפגישת הזובור עם אובאמה לא מוכן. אמנם שר האוצר שטייניץ הזהיר אותו שהוא נוסע למלכודת ויעץ לו שלא להגיע לארה"ב אבל, כפי שאמרנו, המוח של המדינה מצוי אי שם בין אהוד ברק וביבי. היות וברק יעץ כן ליסוע ו"כשנגיע לגשר נדע מה לעשות" נכנס ראש ממשלתנו בצעד בטוח למלכודת של אובאמה. שם, כשהנשיא משכיב את בנותיו לישון, התרוצצו מלחששים, מחשש להאזנות, העכברים שבמלכודת כשברק מוביל קו תבוסתני של אין ברירה, מדובר ממש בשאלה קיומית של ביטחון ישראל. למזל כולנו התקשר ראש הממשלה לאביגדור ליברמן וזה יעץ לו, קודם לחזור לירושלים, לצאת מהלחץ והמלכודת, בטענה שהוא צריך לקבל החלטות גורליות בפורום השביעיה. ביבי חזר, השביעיה דנה כשבועיים, ההחלטות היו מספיקות להרגיע את אובאמה ולהשאיר גם מרחב תימרון קטן לישראל.

ביום שישי 16/07/2010 פרס שר החוץ אביגדור ליברמן, בראיון לידיעות אחרונות, את תוכניתו להתנתק כליל מעזה. לפי התוכנית יוקמו בעזה על ידי האירופים תחנת כוח גדולה, מתקן התפלה ונמל לצרכי התושבים. בדיקת הספינות לעזה תתבצע בנמל אירופאי, לימסול שבקפריסין לדוגמא, וישראל תתנתק לחלוטים מהרצועה ומהאחריות ההומנית לתושביה. לכאורה, במצב נורמלי, היה החמאס צריך לשמוח. במקום זאת הם מיהרו להתקיף את התוכנית מכול כיוון אפשרי מפני שהם הראשונים להבין שהסרת הסגר היא מלכודת אסטרטגית ללגיטימיות שלהם. אכן הראשון בממשלה שהציע הצעה דומה היה שר התחבורה ישראל כץ אלא שהוא הציע רעיון ולא תוכנית מסודרת הנישענת דווקא על הקהילה הבין לאומית.

משהחלו דיוני השביעיה, לאחר המשט ב 01/06/2010. ניסתה החבורה להגיע לנוסחה שתמנע מאיתנו חקירה בין לאומית של האו"מ. מכאן בא הרעיון להסתבך עם טירקל שיקים ועדת בדיקה בשיתוף 2 משקיפים בינ"ל שישראל תבחר. הראשון והיחיד בשביעיה שהבין בעוד מועד שלבסוף גם נאכל את הדג המסריח של טירקל וגם נגורש מהעיר למחוזות החקירה הבין לאומית היה אביגדור ליברמן. כבר בתחילת דיוני השביעיה הציע אביגדור ליברמן לקבל את הצעת מזכ"ל האו"ם באן-קי מון להקים ועדה בראשות ג'פרי פאלמר, ראש ממשלת ניו זילנד לשעבר ומשפטן בינ"ל בהווה, עם נציג תורכי וישראלי בוועדה. אביגדור ליברמן הציע להתמקד בכתב המינוי וסמכויות הוועדה ולא בעצם הקמתה. כמובן שהשכל המשותף ברק-ביבי ניצח את כולם ולא אחר מאשר ברק, להבדיל משר החוץ, קיבל את המנדט לטפל בנושא מול האו"מ כי הרי ישראל מחרימה את שר החוץ שלה עצמה. התוצאה ברקית מובהקת. גם טירקל וגם בינ"ל בריבוע אבל לאחר לחצים ובלית בריר ולא כיוזמה במועדה.

כרגע אביגדור ליברמן מצטייר בעיני כיחידי בפורום המנהל את המדינה שחושב מעשית ואסטרטגית. שהתובנות שלו מקדימות את מה שלאחרים מגיע כאילוץ של חוסר ברירה וכמוח שחושב רענן ומקורי. ישראל רק מפסידה שהיא דוחקת את אביגדור ליברמן לשוליים ולא את אהוד ברק, מי שאחריו אין אלא לאסוף את השברים.

2 תגובות:

  1. גישתו של ליברמן הרואה את עיקר ההבדל בלאומיות ולא באזרחות היא הנכונה והצודקת. אין הבדל מהותי ועקרוני בין אחמד מטייבה או מיפו ולבין הדוד שלו מעזה ג'נין או רבת עמון. לכולם לאומיות זהה, מטרות זהות, ויחס דומה לישראל היהודית, ולכן כך צריך להיות היחס שלנו אליהם בלי הבדל צבע תעודת הזהות.

    למען שלום אמת בר קיימא יש להתאים את הדמוגרפיה לגיאוגרפיה, אך מאחר ובג"צ מונע הקמת מפלגה שתפעל למען הפצת הרעיון "ירדן היא פלשתין, ושם היא ארץ המקלט לכל "פלשתיני" באשר הוא. ועצם העלאת הרעיון הנבון והציוני במהותו, מיד מוגדר (גם כאן) "כגזענות" הרי אין לנו ברירה אלא לאמץ את רעיון התאמת הגיאוגרפיה לדמוגרפיה, משמע לבצע התנתקות של אמת גם מעזה וגם מטייבה. 

    השבמחק
  2. אלדד מירושלים8 באוגוסט 2010 בשעה 8:39

    לתומכים בקו ההתנתקות האבסולוטי שמוביל ליברמן אומר רק זאת:
    תסתכלו במראה ותהיו עקביים!
    לפני שאתם נפטרים מהמשולש,תודיעו שאתם מסכימים להיפטר ממזרח ירושלים על 300,000 תושביה הערביים החיים על חשבוננו!
    רק אז אאמין ברצינות כוונותיכם.
    לצערי,ליברמן טרם הכריז זאת,ולכן איני מאמין גם לו ולכנות כוונותיו.
    העמדה של "להשתמש במשולש להחלפת שטחים בהכסם" מעולה כדי להוות פטיש מעל ראשם של ערביי ישראל,אך אין מאחוריה כוונה אמיתית...

    השבמחק