יום ראשון, 25 ביולי 2010

עוד ועדה

שלשום מנתה המועצה לזכויות אדם של האו"מ שמאז הוקמה, ב 15/03/2006, הנפיקה 25 דוח"ת, לא כולל וועדת גולדסטון, מתוכם 20 דוחות – 80% עסקו בישראל, עוד ועדה שתעסוק בישראל ובכתב ההאמנה שלה "לבדוק את פעולות ישראל" - לא לבדוק את אנשי המשט, כוונותיהם והרכבם, מי תמך ומימן ומדוע לא הסכימו לכול חלופה אחרת. למרות שצוות הבודקים מעט יותר מאוזן מאשר בוועדת גולדסטון זו אותה גיברת בשינוי אדרת. ישראל צריכה, למודת לקחי גולדסטון, להחליט איך להגיב.

במיקרה של ועדת גולדסטון ישראל סרבה לשתף פעולה בטענה הנכונה שהוועדה מוטה בהרכבה ובמנדט שלה ומסקנותיה ידועות מראש. ישראל תקפה רק בשוליים את הגוף שמינה את הוועדה ובכלל לא תקפה את העיקרון שכלפי ישראל מופעל בתדירות הולכת וגדלה סטנדרט מיוחד שאף מדינה דמוקרטית בעולם לא מצליחה לעמוד בו כשהיא ניקלעת למצבים דומים. הבעיה עם ישראל שלאחר שלא שיתפה פעולה עם הוועדה לפני מעשה הייא נתנה לו לגיטימציה מלאה לאחר מעשה. סידרה של חקירות בישראל נפתחו בעקבות הוועדה, עד כאן אולי בסדר אבל ישראל טרחה לעדכן את האו"מ כיצד היא מגיבה ומתקנת ליקויים שנמצאו בה, בהתאם לדו"ח גולדסטון ובהתאם לסטנדרטים יחודיים לישראל בלבד. לדוגמא פרשת "פצצות הזרחן".

ישראל לא השתמשה במבצע עופרת יצוקה בפצצות זרחן אלא בפגזי מרגמה תיקניים בנאט"ו ובשימוש נפוץ בעיראק ואפגניסטן שירו עשן לבן למיסוך. בפצצות יש מרכיב קטן של זרחן ובגלל העשן, שיש לו אפקט מרעיל, יש איסור להשתמש בסוג התחמושת הזה בשטח עירוני. במבצע עופרת יצוקה נורו מספר פגזים כאלה, נדמה לי 4 במספר, על ידי גדוד צנחנים שלחם בצפון הרצועה כדי למסך בינו לחמאס במצב גבולי בשולי שטח בנוי. מהירי ניפצעו מספר אנשים כולל ילד שניפצע בידו. בתמונות שהופצו בעולם בהקשר לידיעה צורפה תמונה של ירי מטולי עשן למיסוך, שנימצאים בדרך כלל על רק"מ ושלא קשורים לאירוע אבל מאוד וויזואליים. אין בשימוש בפצצות העשן שום עבירה על חוקי המלחמה ושום דבר לא סביר שרוב צבאות נאט"ו לא עושים כול הזמן בעיראק ואפגניסטן. למרות זאת שלחה מדינת ישראל לפני שבוע לאו"מ מכתב שלהבא היא תצמצם מאוד את השימוש בפצצות עשן. למעשה הכרה באשמה והתנצלות על שימוש נורמטיבי ומאופק בתחמושת סטנדרטית ומותרת. יש במכתב הסכמה במשתמע עם העיקרון של דו"ח גולדסטון שעל מדינת ישראל יש להחיל כללים מיוחדים והתייחסות ישירה למסקנות הדו"ח. מכאן למסקנה שאם ישראל מחרימה את גולדסטון היא חייבת להחרים אותו גם לאחר פירסומו ולהתמיד בעיקרון שישראל לא מוכנה להחלת סטנדרט מיוחד על ישראל. – זה כמובן לא אומר שישראל פטורה מלחקור את עצמה וביסודיות. ישראל במיקרה גולדסטון גם וויתרה על הסיכוי להשפיע ולו במעט על המסקנות הסופיות של הדו"ח וגם נתנה למסקנות הכשר בדיעבד והסכימה שאיתה מותר, צריך ואפשרי להתנהג במוסריות כפולה וצבועה.

מכאן לועדת המשט. אם ישראל מחליטה להחרים את הוועדה כי אז היא צריכה לצאת מיד להתקפה בין לאומית על לגיטימיות המועצה לזכויות אדם של האו"מ ככזו, למשל על ידי הפצת רשימת 47 המדינות החברות במועצה ופירוט מעלליהם בתחום זכויות האדם. על לגיטימיות הוועדה, על לגיטימיות כתב המינוי ועל הנטיה להחיל סטנדרטים מיוחדים על ישראל שלא מוחלים על התורכים בכורדיסטן, על הפקיסטנים בסוואט ווזיריסטן, על הלובים ועל שאר נאורי עולם. אבל אז על ישראל להתמיד בשלילת הוועדה גם לאחר פרסום מסקנותיה (יש סיכוי כי הפעם ארה"ב יותר מאוזנת בגישתה). אם ישראל מתכוונת להתנהג עם ועדת המשט כמו עם ועדת גולדסטון – קרי להחרים לפני כשניתן להשפיע, ולהכשיר אחרי כשאי אפשר יותר להשפיע אלא רק להצטדק עדיף שתשתף פעולה עם הוועדה מתחילתה. זה לא כול כך מסובך עד שמגיעים לממשלת ישראל.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה