ביום שני האחרון, בגיליון מעריב של ערב חג הפסח הציע לנו העיתונאי בעל האג'נדה האנטי ביבית בן כספית לדבוק במושיע התורן/הישן אהוד ברק שאמנם ריסק את מפלגתו שלו אבל תכונותיו העילאיות רבות מספור.במרץ 1992, עדיים כרמטכ"ל, הצליח אהוד ברק לשכנע את יצחק רבין ברעיון המקורי של גירוש 300 פעילי חמאס ללבנון, מה שכונה מגורשי מרג' זוהור. הלחץ הבין לאומי, שתמיד מגחך את ברק מחדש, עשה את שלו. חציים הוחזרו כעבור 9 חודשים והאחרים כעבור שנה וחצי. בלבנון הם חברו לגורמי טרור בחו"ל וכשחזרו לארץ הפכו גם לסמל ודמויות לחיקוי וגם הקפיצו את הטרור הפלשתיני עוד מדרגה. פרשת מרג' זוהור הפכה לפיאסקו ביטחוני – ראיון טקטי מקורי, סימן ההיכר של ברק, לא מחובר למדיניות, לתפיסה או לאסטרטגיה, כלומר ללא מצפן שגם זה אופייני לברק.
כעבור שנה, ב 1993, יצא צה"ל למיבצע "דין וחשבון". המבצע היה הפעם הראשונה שמדינת ישראל תקפה בכוח אש עצום ובכוונת מכוון! אוכלוסייה אזרחית, רובה תמימה, כדי ליצור שרשרת לחצים שתשכנע את החיזבאללה לנצור את אישו. הדפוס הקלוקל של כוח אש מרחוק, כדי לחסוך בחיי חיילים כך נאמר, על חשבון התנועה והיצירתיות המבצעית, השתרש בצה"ל וחזר על עצמו ב"דין וחשבון" ב 1996, במלחמת לבנון השניה ב 2006 ובמבצע עופרת יצוקה בשלהי 2008 כשאהוד ברק כבר שר הביטחון. אהוד ברק הוא תורם הזרע המאושר שלימים הוליד את דו"ח גולדסטון. ההישגים תמיד זמניים, כולל זה של "עופרת יצוקה " הנזק המדיני מתמשך ומצטבר כבר אמרנו טקטיקה מעולה כאילו אין אלוהים (אסטרטגיה).
בינואר 1999 באמצע מערכת הבחירותלראשות הממשלה פסל אהוד ברק מכול וכול נסיגה חד צדדית מלבנון הוא אמר לי באופן אישי שאתם (הכוונה לאלוף דורון רובין שלא נוכח באירוע ואנוכי) לא מבינים את המשמעות הביטחונית של הצעתנו שאינה במקום - כך ברק. המאבק הצמוד בסקרים הביא את ברק במאי 1999 להבטיח לצאת מלבנון "תוך שנה בהסכמה" בניגוד מוחלט לאמונתו הביטחונית 4 חודשים יותר מוקדם. יומיים לפני היציאה מלבנון, ב 23/05/2000, במוצב ציפורן, כאשר רצועת הביטחון בלבנון קורסת למול משקפותיהם שאל אהוד ברק, אז ראש הממשלה, את שאול מופז, אז הרמטכ"ל, האם ניתן לדחות את הנסיגה בכמה ימים כי יש לו יסוד להניח שהסורים מבינים שהוא רציני ולכן יסכימו, אחרי שבחנו את נחישותו, לחזור למו"מ המדיני. שאול מופז איים להתפטר וראש הממשלה נסוג בו מעוד ראיון הזוי. אפילו המהלך האסטרטגי רב המשמעות של יציאה חד צדדית מלבנון לא נולד אצל אהוד ברק אלא כגחמה טקטית לבחירות וכניסיון לתמרן את סוריה. אגב הוא לא עמד בהבטחתו לסגת "תוך שנה בהסכמה", כי לשם כך הוא היה זקוק לסורים, הוא קיים רק חצי הבטחה רק את הרישא "בתוך שנה". הנסיגה דמתה לבסוף למנוסה כי לא היה מאחוריה מצפן אסטרטגי לנווטה אלא שורה של תעלולים טקטיים חסרי מכנה וכיוון משותף .
אהוד ברק קיבל מביבי מצב יציב ושקט יחסי עם הפלשתינים. תוך שנה וחצי הוא דרדר את היחסים עם הפלשתינים למלחמה הקשה ביותר מאז 1973 בתוככי אוכלוסייה אזרחית, איבד אשראי פוליטי חסר תקדים והפסיד בבחירות לאריק שרון ב 02/2001 ביותר מ 20% למרות וויתורים מדיניים חסרי תקדים. בזמן הזה רכש לעצמו ברק שם של זגזגן בלתי נילאה המסוכסך עם כול מרכיבי הקואליציה שלו וכשיצר לקמפ דיוויד, בקייץ 2000, עמדה לראשותו קואליציה של 33 חברי כנסת בלבד. הוא רב עם כולם על שטויות. עם ש"ס הוא רב על המשחנים, עם מרץ על 10 מיליון שקל לסגן השר נהרי כאילו אין סדר עדיפות אסטרטגי אלא אוסף בלתי מכוון ואקרעי של תמרונים טקטיים.
במאי 2000 ביטל אהוד ברק את עיסקת האווקס עם סין. העיסקה התבשלה בהסכמה כתובה עם ארה"ב עד שהם נעמדו בפני לחצים של התעשיה הביטחונית שלהם בארה"ב ובפני החשש הגובר שסין עשויה לימים להיות מעצמה מתחרה לארה"ב – אז, כמקובל אצלם, נסוגו מההסכמה הכתובה ןהפעילו על ישראל מכבש. ביטול עיסקת האווקס, מעשה טקטי סביר נוכח הלחצים מארה"ב, הפך לאסון אסטרטגי. הביטול קטע באיבו שיתוף פעולה צבאי וטכנולוגי מתקדם עם סין, יכל לגוון את מארג הקשרים עם העולם ולהפחית את התלות הבלעדית בארה"ב. היום כשסין רחוקה מדינית מאיתנו ומכשול בפני סנקציות משמעותיות על איראן צריך לדעת שזה יכל להיות אחרת לו אהוד ברק היה ניחן גם באיזו תפיסה אסטרטגית ולא רק בתחמנות טקטית.
בימינו, כעבור שנתיים וחצי כשר הביטחון, לא השכילה המערכת שלו להצר, ולו במעט, את תנאי הכליאה של אלפי אסירי חמאס שבבתי הכלא שלנו למען שחרורו של גלעד שליט. לפני כשנה, תחת לחץ ציבורי, הוא הודיע שימנה וועדה לבחון את הסוגיה, הוועדה לא מונתה מעולם למרות שלא צריך אותה בכלל. פשוט ספין תקשורתי נגד חץ ציבורי. פרשת הפסקת החשמל לעזה, לפני כשנתיים החזיקה מעמד פחות מ 24 שעותו הגחיכה את ישראל. לא במבצע עופרת יצוקה ולא במועד אחר הפעיל צה"ל מדיניות נחרצת של לקיחת שבויים כדי לשחרר את גלעד שליט או כול מעשה לחץ אחר. מדיניותו בנושא זהה להתייחסותו לחטופי הר דוב, מ 07/10/2000. גם אז לא היה שום קשר בין המלל למעש. אהוד ברק יצר משוואה שבה גלעד שליט הוא השכפ"ץ של הנהגת החמאס מפני "סיכולים ממוקדים" – למה שיתרצו להחזיר אותו אי פעם כול עוד העימות עם ישראל נמשך.
אהוד ברק נמנע לחלוטין מלהתמודד באמת עם סוגיית המאחזים הבלתי חוקיים ושותף מלא ביצירת התחושה בארה"ב שבישראל "אין עם מי לדבר". למרות התזוזה האסטרטגית של טורקיה לכיוון איראן, תהליכי ההתאסלמות שלה, השאיפה להנהגה מוסלמית ומזרח תיכונית, התרחקות מהמערב וממורשת אתא תורכ ותחיית המורשת העותמנית ניסה ברק לשכנע אותנו שמדובר רק בקצת גשם, צריך קצת קור רוח וטורקיה חשובה והכול ישוב על מקומו בשלום. אין פלא כי לברק לעולם לא הייתה באמת אבחנה אסטרטגית ולא תפיסה אסטרטגית.
יש משפטים המעידים על אומרם – באשר אהוד ברק נשאל על בעיות עתידיות על קשיים שבדרך על הסתבכויות שעוד צפויות התשובה שלו קבועה וחוזרת על עצמה כהיא לישנה - "למה להקדים את המאוחר למוקדם שנגיע לגשר נדע מה לעשות" כמי שמעיד על עצמו שאין לו שום מדיניות, שום מצפן, שום כיוון אלא הביטחון העצמי שכשיקלע לבעיה יפתור אותה (מהניסיון באמצעות יצירת שתי בעיות חדשות). הרשימה לעיל היא חלקית כי לתעלולי ברק בארץ הספינים, במחוזת עמותות הקש ובנתיבי הזיגזג צריך הרבה יותרממאמר ארוך – צריך כמה ספרים עבי קרס.
ניראה שהטינה לביבי הביאה את בן כספית להמליץ לנו על אסון מתמשך מתוך תקווה שזכרוננו קצר מועד ושכולנו ניתנים לתחמנות ולמניפולציה חקשורתית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה