יום שלישי, 9 בפברואר 2010

האמת הפשוטה


בשעתו ניחשף הציבור למקרה של מגד השריון בבילעין, בקיץ 2008, שהורה לאחד מחייליו לירות כדור גומי ברגלו של פלשתיני כפות מטווח של כ 2 מטר אגב הפרת כול ההוראות והתעללות בחסר ישע (להזכירכם הפלשתיני היה כפות). את האירוע צילמה וחשפה צלמת פלשתינית שאין לה דבר עם טובת ישראל. אבל האמת הפשוטה היא שקבעה וזעקה מהסרטון והטיפול המתבקש באירוע החמור לא הייה צריך להיות וגם לא הושפע מהעובדה שהצלמת היא פלשתינית.

ההתנפלות של השמאל על חושף פרשת הקרן החדשה לישראל, זו שמימנה שורה של ארגונים שהזינו בכוונת מכוון במידע לא בדוק ומוטה לרעה את ועדת גולדסטון – עמותה בשם "אם תרצו", תייגה את הארגון כימני קיצוני – יתכן שכך אבל מה זה נוגע לעצם העניין? האם הדברים לא נכונים, לא נשמעה שום הכחשה של העובדות, האם האמת הפסיקה להיות כזו מפני שנחשפה על ידי צלמת פלשתינית או, רחמנא לצלן, על ידי איש ימין ישראלי. למעשה מי שניסה לעסוק בסתימת פיות וטשטוש האמת זה השמאל הרדיקלי שניסה לעשות רצח אופי לחושף במקום להתמודד עם העובדות. אפילו הטענה של ניסיון לסתימת פיות לשמאל שקרית – איש לא דרש מהם לסתום את פיהם – רק לעשות את זה במימון ישראלי או לדווח שהם ממומנים בידי זרים – סך הכול מדובר בחשיפה ראויה ונאותה בדמוקרטיה המקובלת גם בדמוקרטיות אחרות.


---------------------------------


דן חלוץ, רמטכ"ל מלחמת לבנון השנייה, פרסם ספר שלא קראתי ובו, לפי קטעים שהופיעו בתקשורת, הוא משתלח בחלק מבכירי קציניו בפיקוד הצפון ובחיל האוויר, אלה שעמסו את הלחימה הכושלת על גבם. היות ולא קראתי את הספר עצמו ואפילו לא תקציר אסתפק בהערות כלליות. כשמפקד צבאי ממליץ לדרג המדיני לצאת למלחמה במתווה מסוים ההנחה צריכה להיות שהוא מכיר על בוריה את המערכת עליה הוא מופקד, את מגרעותיה ויכולותיה. כאשר הוא שולח חיילים לקרב הוא לא יכול להתכסות בטענה, אפילו היא נכונה, שלפני הקרב או במהלכו הוא גילה שמפקדיו אינם כשרים למשימה. בניגוד לכל מי שמתחתיו שיכול לגלגל את האחריות למעלה הוא לא יכול לגלגל הלאה מפני שהוא זה שישב למעלה דחף, שכנע והיה בטוח בעצמו. הספר, יותר מכל אירועי מלחמת לבנון, חושף בעיני את קלונו של דן חלוץ. אפילו פרשת מניות הבנקים – שבשעתו התייחסת עליה כלא ראויה להתייחסות מקבלת לאור הספר, לפחות בעיני, מימד חדש – מימד עלוב.


---------------------------------------------



אתמול בבית הספר הראלי בחיפה התלוננה נשיאת בית המשפט העליון דורית בייניש, נגד הטוקבקים באינטרנט וקראה לעצור את ההסתה. יש הגדרה להסתה והיא מתמקדת בקריאה לעבור ממילים למעשים. הסתה יש לעצור בכל מקום. אבל רוב הטוקבקים עוסקים בגידופים והכפשה ולא בהסתה. חופש הדיבור כואב ודוקר לפעמים. השוואה של פינוי גוש קטיף למעשי הנאצים באירופה מצד הימין או השוואת לחימת צה"ל בפלשתינים למעשי הנאצים שניהם כואבים, מעליבים ושקריים. עלבונות הם חלק מחופש הדיבור ודורית בייניש מופקדת על ישומו המלא של חופש הדיבור גם אם הוא דוקר כואב ומעליב את כבודם בעליון.

עוד נדרשה דורית בייניש לאלימות נגד שופטים. מי שהקל בגזר דינם של סתם אלימים בפאבים, ברחובות, בכבישים ובבתי הספר, המשיך להקל ראש באלימות כשהיא הגיעה למורים ולרופאים, המשיך לטמון ראשו בחול כשהאלימות הכתה בראשי ערים, בשוטרים ובפוליטיקאים על יתפלא שהאלימות מגיעה לפתחו אפילו הוא בעליון. מהאזרחים מהשורה אפשר לצפות למידה של יראת כבוד מבית המשפט – ממי שחונכו לפלס את דרכם באלימות תוך התעלמות מהחוק ובית המשפט אין לצפות לכבוד מתוך הכרה למערכת המשפט אלא לרתיעה מתוך חשש. בית המשפט העליון הוא אחד האחראים לנורמות המקלות שמדובר באלימות – על זה נאמר טלי קורה מבין עינייך.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה