יום ראשון, 15 בנובמבר 2009

הבלוף של עריקאת


הראיון המדהים שנתן אבו מאזן לוושינגטון פוסט, שפורסם ביום שישי 29/05/2009, הוכתר בכותרת "משחק ההמתנה של עבאס". אבו מאזן התעקש בראיון שהפלשתינים לא צריכים לעשות דבר, ש"מצבם של הפלסטינים בגדה המערבית דווקא בכלל לא רע ... האנשים שם מקיימים חיים נורמאליים" ולכן אין לו אלא לחכות להצעות הישראליות בסבלנות. הראיון ניתן תחת התחושה, המגובה בהצהרות הראשוניות של נשיא ארה"ב ברק אובאמה, שהנה ארה"ב תאכוף על ישראל בקרוב ומייד את גבולות 67 כתנאי להתחלת המשא ומתן ללא כל מחיר מצד הפלשתינים. אבו מאזן מיהר לתפס על העץ הגבוה ולמרות גילו וניסיון החיים שלו. הוא שכח שההיסטוריה לא מחכה לאיש ומשאירה בצד את מי שממתין לה והפוליטיקה תמיד הפכפכה ( ראה גם - קיבעון המעצמות ).
פסגת הנזיפות של אובאמה בכינוס העצרת הכללית של האו"מ בניו יורק, בתחילת ספטמבר השנה, הייתה יקיצה מכאיבה לפלשתינים. אבו מאזן ניקלע למלכוד הבטחתו שלו לא לקיים שום מו"מ עם ישראל בטרם תוכרז הקפאה מוחלטת של הבניה הישראלית מעבר לגבולות 67. במרוץ על אהדת הציבור הפלשתיני מול החמאס לא הייתה לו גם שום ברירה אחרת.
בעוד שראש הממשלה ידע לנגב את הרוק, לטעון שזה גשם, לחדש את המגעים עם ממשל אובאמה וליצר סוג של דו שיח חדש כשבידו עדיין קלפים פתוחים להמשך המשחק הסתגר אבו מאזן בעלבונו ואכזבתו.
מאז ספטמבר 2009 מתפתלת הפוליטיקה של הרשות הפתחווית ברמאללה (להזכירנו שיש גם רשות חמאסית בעזה) בהנהגתל אבו מאזן בניסיון נואש "לשבור את הכלים". בתחילה הכריז אבו מאזן על "בחירות חדשות" לנשיאות הרשות בתקווה להלחיץ את החמאס ולזרז פשרה בין שני המדינות הזמניות של פלשתין. הניסיון לא זכה אלא לקיתונות של לעג ולהבהרה מצד החמאס שאבו מאזן יכול, אולי ותחת כידונים ישראלים, להיבחר לנשיא רמאללה ולא יותר. הניסיון הנואש השני היה ניסיון ההתפטרות שלו, לא הראשון, מראשות פלשתין בתקווה שהעולם וישראל יחושו להצילו תמורת אתנן מתאים, התגובה הכמעט אדישה של העולם ואפילו של החברה הפלשתינית בגדה המערבית הוציאה את הרוח גם מהמהלך הזה. אתה בא המהלך הבא לאיים בהכרזה חד צדדית של הפלשתינים על מדינה משלהם בגבולות 67.
צעיב עריקאת, שהאמת אינה שגורה על פיו, הכריז ביום שישי האחרון 14/11/2009, שהרשות בודקת את תגובות העולם למהלך שכזה. ברור שמהלך חד צדדי פלשתיני יזכה לתמיכה נרחבת אבל לא מלאה. כל עוד הסכסוך עם החמאס חי ובועט ההכרה הערבית תהיה חלקית בלבד. הצעד יכול לשמש תקדים לאין ספור קבוצות אתניות בעולם שעשויות לחקות את המעשה הפלשתיני, למשל הכורדים בעיראק, האבחזים בגרוזיה, הבלוצים בפקיסטן ואיראן, וכו'... ויש בעולם רתיעה מהכרה מדינית מלאה בצעדים כאלו.
הכרזה חד צדדית על מדינה פלשתינית שומטת את רוב כלפי המיקוח של הפלשתינים בסוגיית זכות השיבה – הרי אבו מאזן עצמו אמר באותו ראיון המוזכר לעיל שהוא סירב להצעתו הנדיבה של אולמרט מפני שהיא "תמנע שיבה המונית של פלסטינים לישראל" חד וחלק. עד כה כרכו הפלשתינים והצניעו את זכות השיבה בתוך תהליך השלום הכללי.
בחברה הפלשתינית יש אכן מחלוקת בין סלאם פאיד, ראש הממשלה שאינו חבר פת"ח או בוגר תוניס, המאמין בהכרזה חד צדדית על מדינה פלשתינית בעיקר מפני שהוא לא מוכן לשעבד את עתיד הפלשתינים לזכות השיבה. אבל מקור כוחם של זקני תוניס המנהלים את הרשות הוא זכות השיבה שבלעדיה כבר יכלו להגיע למדינה משלהם מזמן - לא חד צדדית אלא מוסכמת על כולם. זקני תוניס ובראשם אבו עלא, כבר הביעו דעתם שחזון שני המדינות (הם לעולם לא דיברו על שני עמים) כבר אינו תקף והמסלול הפלשתיני צריך להיות חזון מדינת כל אזרחיה על כל פלשתין. וודאי שהכרזה חד צדדית על מדינה פלשתינית בגבולות 67 תיצור בעיות רבות לישראל אבל תסיר מהשולחן את חזון מדינת כל אזרחיה על כל פלשתין או את חזון זכות השיבה ותכיר, במשתמע, בזכותה של ישראל על שאר השטח. ספק גדול אם זה אכן האינטרס הפלשתיני. לכן אפשר להתייחס לכל הרעיון כעוד בלוף של צעיב עריקאת

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה